אחרי הרבה לבטים על מה לכתוב לקראת השבת האחרונה של שנת תשע"א, בשבוע בו אנשים רבים בסביבה מגלים סימני מתיחות, תוצאה של חשש מפני מה שיקרה לנו כתוצאה מהבקשה של הפלשתינים באו"ם להכיר בהם כמדינה, החלטתי ללכת בדרך שאינה מקובלת כל-כך במחוזותינו, לשדר אופטימיות. כאמור, השבת הזאת היא האחרונה בשנת המסתיימת ועל כן היא משמעותית מאוד כהכנה לשנה החדשה. מה גם שהשנה השבת הזאת חלה ביום כ"ה באלול שזה היום הראשון למעשה בראשית, כי ראש השנה הוא היום השישי למעשה בראשית, היום שבו נברא אדם הראשון. השנה קוראים בתורה בשבת זו שתי פרשות, פרשת נִצָּבִים ופרשת וַיֵּלֶךְ. בשתיהן יש מסרים אקטואליים מאוד לענייננו, אבל נסתפק באחדים, משהו בשביל טעימה קלה.

(דברים כ"ט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (רש"י): למה נסמכה פרשת אַתֶּם נִצָּבִים לקללות - לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים (ספר ויקרא) הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם - הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו. הַיּוֹם - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. את הפירוש הזה מביא רש"י מהמדרש לאחר שהוא מפרש כפשוטו, שהכינוס הוא לצורך חידוש הברית.

לענייננו, המדרש הזה קורא אותנו לסדר, הוא מציע לנו לשאול את עצמנו ממה יש לנו לחשוש כל-כך. הרי עברנו כבר כל-כך הרבה - ממה או ממי יש לנו לחשוש? ואכן, כשמישהו הואיל בטובו לשתף אותי בחששות שלו מפני מה שעתיד לקרות, תוך שהוא מונה את הגורמים המשפיעים לדעתו - או ליתר דיוק לדעת הפרשנים שאותם שמע, שאלתי אותו והיכן הקב"ה בכל הסיפור? מה עם ההשפעה שלו על המהלכים העתידיים? זהו המסר האקטואלי הראשון שמצאתי וכנ"ל, הוא מופיע כבר בפסוקים הראשונים של קריאת התורה לשבת זו. כמובן, מעבר לרעיון האחדות שעל אודותיו דיברנו באריכות בשנים קודמות. שהרי נראה די ברור שכל המהומה הזאת לא הייתה מתעוררת אילו שררה אחדות בתוכנו. אם היינו במצב, או אפילו בשאיפה להיות נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, שום גוי לא היה מעלה בדעתו שהוא יכול לפגוע בנו באיזושהי דרך.

אבל למרבה הצער חסרה לנו מאוד המודעות שבכל עת אנחנו נִצָּבִים לִפְנֵי ה'. התוצאה היא שאנחנו מפתחים חרדות; מזמן לזמן אנחנו ממציאים לעצמנו משהו לפחד ממנו. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שההיסטריה של החרדות מבוססת על דמיונות שווא בדבר אירועים עתידיים, וכך זה גם הפעם. וכנ"ל, זה תופס אותנו כי לא מודעים לעובדה שבכל רגע נתון אנחנו נִצָּבִים לִפְנֵי ה'. והרעיון הזה נאמר כמעט בפירוש בפרשה הבאה (פרק ל"א): [א] וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. בפרשה הזאת משה כבר מעביר את התפקיד ליהושע. ה' מצווה אותו על כך ובאותה הזדמנות הוא גם אומר לו שיגיעו זמנים בהם תתרופף הדבקות שלנו בה' ויהיו לכך תוצאות קשות. בין היתר, התגובה הצפויה של העם היא (פסוק י"ז): (...) הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

אדמו"ר האמצעי, הרבי השני בחב"ד מסביר: אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי - חסר בי, בהתקשרותי לאלוקות, לכן מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה - אני מוצא ורואה בזולתי כל מיני רע. ועל-דרך תורתו הידועה של הבעל-שם-טוב, שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא בו עצמו. וכאדם המסתכל בראי, שאם הוא רואה לכלוך - אין זה אלא משום שפניו שלו אינן נקיות. רעיון נפלא שכדאי מאוד ליישם אותו בכל רמות התקשורת האנושית. יישום הרעיון הזה יביא, בהכרח, לאהבת ישראל ועד לאחדות ישראל, אחדות שהיא הכלי להתגלות הגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש. אבל זה נכון גם לענייננו, שכן עַל כִּי-אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מכיוון שחסרה התקשרות, שלא לומר דבקות אמיתית בקב"ה, לכן מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, לכן הדמיון שלי עובד שעות נוספות ואני מפתח חרדות מפני העתיד.

עבר הווה עתיד

שבת זו, בהיותה האחרונה בשנה המסתיימת, היא גם האחרונה בין "שבע דנחמתא" אותן שבע שבתות שלאחר תשעה באב, שבהן קוראים בהפטרה פרקים של נחמה. הנחמות שבפרקים האלה מתעצמות והולכות עד שמגיעות לשיאן בהפטרת השבת האחרונה של השנה. וכך זה מתחיל (ישעיהו ס"א): [י] שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקַי--כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. [יא] כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ--כֵּן אֲ-דֹנָי אלקים, יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה, נֶגֶד, כָּל-הַגּוֹיִם. את הפסוק הראשון אומרת כנסת ישראל (- כינוי לכללות נשמות עם ישראל) והפסוק השני מסביר על יסוד מה היא אומרת דברים אלו. נזכיר כי מדובר בתהליך ההתאוששות מהחורבן הנורא של תשעה באב. את שני הקצוות האלו אנחנו חווים מדי שנה לקראת סופה, ומשנה לשנה החוויה מתעצמת והולכת.

יש אנשים שכל הזמן מביטים אחורה ורואים את החורבן של תשעה באב; אלה אותם אנשים שבטוחים, ולכן אומרים, שהמחר יהיה יותר גרוע מכל מה שידענו עד אתמול. אומנם התופעה הפסיכולוגית הזאת כתובה בתורה, אבל היא נמנית בין צ"ח קללות שקראנו בשבת שעברה (פרק כ"ח): [סז] בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי-יִתֵּן עֶרֶב (של אמש) וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי-יִתֵּן (לנו את ה)בֹּקֶר (שחלף) מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. סדרת ההפטרות שקוראים בשבתות אלו מלמדת אותנו חשיבה אחרת, היא מלמדת אותנו להביט קדימה בתקווה - או שמא נאמר ליתר דיוק, בביטחון שהעתיד יהיה טוב יותר. ויותר מזה, להאמין שהנה הנה העתיד הזה כבר מגיע ולצפות לו בכמיהה. ואז הקללה נהפכת לברכה: בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי-יִתֵּן (ונגיע כבר ל)עֶרֶב (של היום הזה) וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי-יִתֵּן (ויגיע כבר ה)בֹּקֶר, כי הציפייה וההתרגשות לקראת הבאות, אינן מניחות לך להירדם.

וכאמור, ההיסטריה התורנית של הפחדות נחתה עלינו ערב השנה החדשה, שנת תשע"ב. לקראת שנה חדשה, מקובל בעם ישראל לחפש כיוון בעבודת ה' בדרך של מציאת רמזים בשמה או במספרה של השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה. מו"ר הרב גינזבורג שליט"א מצא כמה רמזים במספרה של שנת תשע"ב (772) וגם התשע"ב (5772). הרמז הראשון - תשע"ב = אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. זה לקוח מהפרשה הראשונה בתורה (ב', י"ח) ומתייחס לזוגיות. ידוע שהקשר בינינו ובין הקב"ה משול לקשר שבין חתן וכלה, כל שיר השירים הולך על זה וגם בהפטרת השבוע זהו היחס. יוצא שהשנה הקרובה נותנת לנו הזדמנות לממש את הזוגיות שלנו עם הקב"ה, שזה מה שעתיד לקרות בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלמה. כדי לזכות לכך, צריכים רק להתחבר לקב"ה, שאכן יהיה אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי.

והשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה גם מציעה לנו את המרשם כיצד לזכות להתקשרות הזאת עם הקב"ה, וזאת על יסוד רמז נוסף שמצא כבוד הרב במספרה של השנה שהוא שווה גם 'עבר הווה עתיד'. הרמז הזה מזכיר את מה שאומרים כל בוקר בתחילת התפילה, ה' מֶלֶך ה' מָלָך ה' יִמְלֹך לעולם ועד. כי ברגע שנפנים את הרעיון שמלכות ה' עלינו ועל העולם כולו קיימת בהווה ותתקיים גם בעתיד בדיוק ואף ביתר גילוי מכפי שהתקיימה בעבר, או אז נפסיק להפחיד את עצמנו בציור תסריטים דמיוניים שהמכנה המשותף לכולם הוא היעדר התייחסות למלכותו יתברך ולנוכחותו הפעילה בעולם. אומנם יש הטועים לחשוב שמכיוון שבעבר המלכות הזאת הייתה בהעלם, גם כעת אין לצפות להתגלותה הפעילה. הטעות הזאת נובעת מכך שלא לוקחים בחשבון את התקדמות תהליך הגאולה. חושבים שמה שרואים (לפעמים בדמיון שווא) זה כל מה שיש, אבל זו טעות כאמור.

האמת היא, והזכרנו זאת לא פעם, שיש סימנים ברורים לנוכחותה הפעילה של מלכות ה' עלינו והכי בולט זה מתגלה בהגנה העל-טבעית שאנחנו חווים עם כל הניסיונות של הרשעים לפגוע בנו. מיעוט הנפגעים ביחס לכמות הניסיונות לפגוע בנו מהווה גילוי ברור של הגנת ה' יתברך עלינו והתעלמות ממציאות זו אומרת שהמתעלם ממשיך לישון, ממשיך לחלום דמיונות מהעבר ולא מתעורר לראות את המציאות החדשה. ובעזרת השם, בשנה הקרובה נזכה כולנו לפקוח את העיניים, לראות ולחוות את הגאולה האמיתית והשלמה. וזאת על יסוד רמז נוסף שמצא כבוד הרב, והפעם במספרה המלא של השנה, 5772. זה שווה בדיוק 'בֵּרַך' פעמים 'הוי'ה' ברוך הוא. יתן ה' והברכה הזאת תומשך אלינו ותתגלה מיד ממש.