הפעם הראשונה שבה נחשפתי לפעילות של קבוצת נשים הכוללת אימהות ישראליות ופלשתיניות, רעיות, אחיות ובנות שכולות, שאיבדו את היקר להן ביותר בעימותי הדמים הפוקדים אותנו - הייתה בדצמבר 2009 בלובי של הסמינטק בתל אביב.
היה זה מפגש בו החליטו המשתתפות משני הצדדים לעשות מעשה שכל תכליתו קירוב לבבות. בלובי של אולם הסימנטק הציגה קבוצה המונה חמישים פלשתיניות וחמישים ישראליות מיצג הנושא את השם "שְׁכֵנוֹת - נָשִׁים יוֹצְרוֹת פִּיּוּס".
האירוע החשוב נולד במסגרת מפגשי נשים בפורום משפחות שכולות ישראלי פלשתיני. במפגשים אלו הן עמלו על תכנון ויצירת האירוע, בו הציגו את פעילותן המשותפת.
זו קבוצת נשים הפועלת מתוך רצון לחתור ולפתח שיח נשי משמעותי, שיח במסגרתו תראינה זו את זו ומתוך כך תכֵּרנה בנרטיב האישי והלאומי של כל אחת מהשותפות לקבוצה.
הדבק המאחד את נשות הקבוצה זו אמונה, כי תהליך הדדי של מפגש הוא חיוני מאוד לפיוס בין העמים. באירוע צפיתי במיצג צילומים מן האלבום המשפחתי של המשתתפות - "אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי".
האירוע כלל מעגלי שיחה "נָשִׁים מְדַבְּרוֹת שָׁלוֹם" - מעגלי שיחה ודיאלוג, בהן נשים סיפרו את סיפוריהן האישיים כדי להכיר נקודות מבט שונות ומגוונות עם האובדן, תהליכי פיוס ועשייה למען השלום.
הנשים, שרובן אינן עוסקות באומנות, שקדו במשך שנה על עבודת יצירה משותפת "חַלּוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת". העבודה הוצגה באותו אירוע מתוך רצון כן לתת ביטוי לעולמן הפנימי של הנשים.
באותו מפגש התודעתי לשתי נשים פלשתיניות ממזרח ירושלים, מורות למדעים, שהציגו תמונות הקשורות לשירים. שיחה חמה התפתחה במיוחד בעקבות תמונת מונטאז' צבועה בצבעים רכים, שכבשה אותי. תמונה, בה שובצו מלים מהשיר "חופים" של נתן יונתן:
חוֹפִים הֵם גַּעְגּוּעִים לְנַחַל
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָבוּר שֶׁל חוֹל וְאֶבֶן
וְהָאָדָם ... .
קשה היה להתנתק מתמונה, שמתוכה צעק חוף מתגעגע לנחל שעזבו, נחל שעבר בתמונה תהליכי האנשה, נחלי אדם שעזבו חוף עם לב שבור של חול, של אבן ושל אדם. והדגש בתמונה - האדם .
מה שריתק אותי הוא הצירוף של ערביה נושאת צלב כדי להבליט את היותה נוצרייה. חברתה, לבושה וכיסוי הראש העידו על היותה מוסלמית. לפסיפס הזה הצטרפה הכתובית בעברית משיר מקסים של נתן יונתן, המהווה בסיס במיצג האמנותי שלהן .
במהלך השיחה התוודעתי לכך, שהן יודעות בעל פה כמעט את כל מלות השיר "חופים". הופתעתי מהיכרותן את כל מלות השיר "אל הצפור" של ח.נ. ביאליק, שעתיד להשתלב במיצג הבא שלהן. ומאחר שבתיקי היה ספר שירים ישן ומרופט של חיים נחמן ביאליק, החלטתי לתת להן במתנה.
והנה כעבור כשנתיים אני מתלווה לאשתי למחסום קלנדיה. מאות נשים ישראליות מצד אחד של המחסום ומאות נשים פלשתיניות מצידו השני מבקשות לשלב יחד ידיים ולבטא תמיכה בזכות העם הפלשתיני למדינה. בתווך חוצים מאות שוטרי משמר הגבול חמושים, שריוניות וגדרי תיל ומונעים מפגש שקט של תמיכה בזכותו של העם הפלשתיני למדינה.
לקבוצת הנשים הישראליות הצליחה להגיע קבוצת נשים מירושלים המזרחית. אני לא הכרתי את שתי הפלשתיניות שפגשתי לפני שנתיים. כמה סנטימטרים מול חומה משטרתית המשדרת אלימות, חמושה ברובים ושריוניות, ניגשות אלי שתי פלשתיניות המודות לי על ספר שירי ח. נ. ביאליק שנתתי להן במתנה לפני שנתיים.
זה היה מחזה סוריאליסטי מול עוינות משטרתית אלימה חמושה מכף רגל עד ראש מודות לי שתי הנשים על ספר השירים הישן של ח.נ.ביאליק שנתתי להן.
זה היה מחזה מנותק מהמציאות. סנטימטרים ספורים ממשטרה המשדרת אלימות ועוינות, מספרות לי שתי נשים פלשתיניות על שני מיצגים שהכינו, בו שולבו המלים משירו של ביאליק - "אֶל הַצִפּוֹר". המיצג הראשון הוא תמונת מונטאז על-רקע המלים -
"שָׁלוֹם רַב שׁוּבֵךְ צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת
מֵאַרְצוֹת הַחוֹם אֶל חַלּוֹנִי
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב נַפְשִׁי כַּלָּתָה ..."
והמיצג השני הוא על-רקע המלים -
"הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה הַיָּפָה
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת וְהַתְּלָאוֹת"?
באמת , האם רק נשים יכולות ליצור פיוס?
