מול הערבים מנהלת ישראל זה עשרות בשנים מו"מ מדיני אסימטרי, משמע: צד אחד מתחייב למהלכים בלתי-הפיכים, בעוד הצד האחר מבצע בעקשנות ובהתמדה אך ורק מהלכים הפיכים. זהו הפרוש המעשי של הנוסחה: "שטחים תמורת שלום"; חייבים להפסיק זאת כאן ועכשיו.
אירועי ספטמבר 2011 באו"מ לא היו צונמי, אלא חזרה כללית לקראת האירוע הבא, שיגיע קרוב לוודאי בשנת 2012, ויהיה תולדה של המשך ההתפתחויות הפוליטיות במזרח התיכון, מצוקותיה של ארה"ב ההולכות ומחמירות ו"סבלנותן" של מדינות אירופה. באירוע האחרון הוכח שקיימים די והותר ניגודי אינטרסים בין הגורמים הבוחשים בקדירה, מכדי שיניחו למציאות להתנהל על מי מנוחות, כך, סתם.
ישראל נערכה לאירוע האחרון באופן חלקי ובאיחור ניכר. בהתחשב בכך, ניתן לקבל את ההערכה שהצליחה לא רע לסכל את כוונת הפלשתינים להתניע תהליך "שאינו ניתן לעצירה", לעבר מציאות פוליטית שתעניק להם מעמד בינלאומי משודרג, מבלי שיצטרכו לשלם עליו מחיר ואם יהיה מחיר, הוא ישולם ב"מטבע" מדיני הפיך.
כללי המשחק הערביים בכל ההסכמים עם ישראל, מבוססים על איסטרטגיה של הסכמים א-סימטריים. בהסכמים מסוג זה, צד אחד נדרש לשלם במטבע של מהלכים בלתי הפיכים, והאחר במהלכים שרובם ככולם הם הפיכים; ישראל בטריטוריה ובאובדן יתרונות אסטרטגיים, כלכליים וחופש תמרון ופעולה, והערבים בניירות, בהצהרות, בשינויים מינוריים בשטח ובהצמדות למתמשכת לעמדות היסודיות שלהם בסכסוך. כל ההסכמים המרכזיים של ישראל עם הערבים החל בהסכמי שביתת הנשק והפסקת האש, דרך הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכמי אוסלו, ההסכמים המאוחרים יותר עם הרשות הפלשתינית וההסכמים עם לבנון בחסות האו"ם לאחר הנסיגה הכוללת מדרום לבנון, נשאו כולם אופי של הסכמים א-סימטריים.
גם המהלכים הנוכחיים של הרשות הפלשתינית מבטאים אותה גישה אסטרטגית. כך, למשל, הדרישה להפסקת הבניה ולהכרה בקוי הפסקת האש של 67' כבסיס להמשך הדיון בהסדר הסופי בין הצדדים, מגלמים גישה דומה. ישראל תפסיק לבנות ללא תנאי וללא הגבלת זמן, והפלשתינים... ימשיכו לבנות ללא תנאי וללא הגבלה כלשהי. ישראל תקבל את קוי הפסקת האש כתנאי מוקדם, והפלשתינים ינהלו אחר-כך, לאחר שנקבע חד-צדדית ומראש העיקרון שהוא לב הדיון, דיון אינסופי לגבי סדורי הביטחון בשטח והחלופות שתקבל ישראל על ויתוריה ההתחלתיים. וכשיחליטו שנמאס להם מ"העקשנות הישראלית" יפסיקו שוב את המו"מ ויתנו את חידושו בויתור א-סימטרי חדש. במציאות הנוכחית, רק אידיוט מושלם יסכים להתנהל בדרך זו.
פסק הזמן שהושג באו"מ ביחס למעמדם של הפלשתינים, הושג משום שהובן שם על-ידי השחקנים הראשיים, שרק טיפשות ישראלית איפשרה עד כה התקדמות על יסוד הסכמים א-סימטריים. מרגע שממשלת ישראל החליטה לשנות את כללי המשחק, או למצער נדמה שכך החליטה, אין עוד מקום למשחק הסרבנות הפלשתיני. הברירה עתה היא מו"מ אמיתי ו"סימטרי", או העמדת פנים שמתנהל מו"מ אמיתי. הניסיון לתחום מהלכים באמצעות לוחות זמנים מלאכותיים, הוא יותר כסות עיניים להמונים, מערך ממשי. הואיל וגם ההמונים מבינים כבר את חוקי המשחק של המזרח התיכון, גם הם אינם מתבלבלים.
מאחר שישראל נתפסה עד כה כצד החלש יותר מבחינה מדינית, הופנו כל העיניים וכל התביעות לויתורים לפלשתינים, בין אם ויתורים ומחוות מול גחמות כלאה ואחריות שלהם, ובין אם בהתיחס לנושאי-מהות, לישראל. בשני תחומים לא הביאו המהלכים האחרונים באו"ם לתפנית תובנתית אצל "ידידה" של ישראל: ראשית, שתם עידן המהלכים הא-סימטריים; ושנית, שאם הקוורטט לא יחזיר את הפלשתינים למו"מ רציני, גם ההחלטה האחרונה שלו תתמוסס תוך זמן קצר, והקפאון המדיני יחזור לאזור. קיפאון יוביל לפחות לאחד משני מהלכים: חידוש המהלכים באו"ם לקידום היוזמה הפלשתינית, אם לא במועה"ב, אזי בעצרת; שחיקת העמדות של אירופה, ולחץ מחודש על ישראל "להתקדם", משמע לוותר. ישראל חייבת להמשיך בתנופה הדיפלומטית וההסברתית שבה נקטה לאחרונה באו"ם בכדי לנטרל מראש התפתחויות אפשריות אלה.
בתחום המשך היוזמה החד-צדדית של הפלשתינים, חייבת ישראל להציג כבר עכשיו עמדה שיהיו בה גורמי הרתעה מהותיים. למשל: המשך היוזמה החד-צדדית של הפלשתינים בעצרת, יוביל לסיפוח מודרג לישראל של מרכזי האוכלוסיה היהודית העקריים באיו"ש, כפונקציה של המהלכים הפלשתינים. צעדים אלה ילוו בצעדים חד-צדדיים של ישראל בעיצוב גבולות הביטחון שלה, במיוחד בכל הנוגע לשליטה בביקעת הירדן, ובנקודות תצפית מרכזיות על גב ההר. גישת המו"מ הסימטרי מחייבת מהלכים אלה, משום שכל תוצאה של התפתחות בשטח, בין אם היא מושגת במו"מ ובין אם במהלכים חד-צדדיים, חייבת לכלול לצד ההצהרות והניירות, גם שינוי מציאות אופרטיבי.
הפלשתינים מנסים וינסו לנצל את פסק הזמן שבו "דנה" לכאורה מועצת הביטחון בבקשתם, על-מנת לשפר עמדות. שיפור עמדות יהיה דחיקת מדינות החברות במועצת הביטחון וסרבו בספטמבר לתמוך בדרישה הפלשתינית, לשנות את עמדתם ולקעקע את העמדה "המוסרית" שהשיגו ישראל וארה"ב במועצה בסיבוב האחרון. שיפור עמדות נוסף יהיה באירופה, תוך ניצול חולשת הדעת האירופית. חולשת דעת זו מקובעת במחשבה שהפתרון היחיד האפשרי והנכון לסכסוך הישראלי ערבי עובר דרך תפיסת "שתי מדינות, לשמי עמים", כאשר בין האמירה לבין המימוש לו מוכנים הערבים והפלשתינים, פעורה תהום של אי-הסכמות. על התהום הזו מבקשים האירופים לגשר באמצעות הסכם א-סימטרי חדש, מבוסס על ויתורים ישראלים בלתי מתקבלים על הדעת.
בקדרה המזרח תיכונית בוחשים גורמים נוספים, בהם הרוסים, הטורקים, האירנים ועוד. לאחרונה מסתמנת מגמה מצד ארה"ב להעביר את המטה המדיני לירדן במקום למצרים. בלחץ ארה"ב, מגמה זו נתמכת ע"י סעודיה. נראה שהמטרה האמריקנית היא למתן את החמאס ולהכניסו בהדרגה תחת כנפי הרשפ"ת, אלא שניסיון העבר מלמד שבדרך כלל ה"כוונות הטובות" האלה מסתיימות בהיפך הגמור ממה שלו התכוונו יוזמיהן.
בשלב מעבר זה חייבת ישראל לגלות פעילות מדינית ומעשית למניעה וסיכול של התפתחויות שיחזירו אותה לעמדת המוצא בה הייתה נתונה בספטמבר האחרון, בתחילת המאבק האינטנסיבי באו"ם.
לישראל פתוחה הדרך לארבע יוזמות אפשריות:
- הסכם ביניים, שיתבסס בקורב על רעיונותיו של
שאול מופז בצרוף סיפוח חלק מגושי ההתישבות העקריים לישראל. בהסכם זה יקבע תנאי עיקרי מפורש, שכל מחלוקת בין הצדדים תפתר ללא אלימות. שימוש באלימות יהווה הפרה מוחלטת של ההסכם. תחולת הסכם זה יהיה ל-15 שנים שבמהלכן יתקיים דיון מרתוני על תנאי הסדרי הקבע. אם יושג הסכם קבע קודם לכן, ניתן יהיה לגשת לביצועו מוקדם יותר. לא יושג הסכם כזה, יחליטו הצדדים על החלופה לו.
- חידוש המו"מ הישיר הישראלי פלשתיני ללא תנאים מוקדמים, על יסוד מסמך הבנות שיוכן בתיווך אמריקני, ובו יפרט כל צד את עמדות המוצא שלו למו"מ בכל נושאי הליבה.
באופן זה ידע כל צד בפני מה הוא עומד ועם אילו מכשולים עליו להתמודד, לא בערך אלא בדיוק. מול קווי 67' אותם דורשים הפלשתינים, תציג ישראל את גבולות הביטחון המיטביים מבחינתה וסדרי הביטחון החיוניים (פרוז וכו'). מול תביעות דמוגרפיות פלשתיניות, תציג ישראל את עמדותיה: סיפוח גושי ההתישבות, מניעת חזרת פליטים לתחומי ישראל, השארות ישובים יהודיים תחת ריבונות פלשתינית וישובים פלשתינים תחת ריבונות ישראלית. מול הכרה ישראלית במדינה פלשתינית, הכרה פלשתינית- ערבית משותפת במדינת לאום של העם היהודי, וכו'.
אי קבלת היוזמה והמשך ההליכה בצעדים חד-צדדיים פלשתינים, יביא לצעדים חד-צדדיים גם מצד ישראל, בהתאמה עם האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה.
הקושי המרכזי בסכסוך הישראלי-פלשתיני טמון בשילוב מורכב בין הבעיה הטריטוריאלית- דמוגרפית מזה, לבין הרצון הערבי-פלשתיני לתקן את תוצאות אירועי "הנכבה" שלהם, שנולדה במהלכי התוקפנות נגד ישראל ב-1948, ע"י החלפתה ב"נכבה" ישראלית. הנושא הראשון הוא בר-פתרון, אולם לא במסגרת הטריטוריאלית בה שולטת מדינת ישראל כיום, אלא במסגרת אזורית רחבה יותר. לנושא השני אין פתרון. לכן, אם מבקשים באמת ובתמים להגיע לפתרון ולייצוב גיאופוליטי של האזור, יש להפריד את שתי הסוגיות זו מזו.
האפשרות הטבעית והרציונלית ביותר להסדר, משום שהיא מנטרלת את המאבק הישראלי-ערבי-פלשתיני מהמרכיב הטריטוריאלי-דמוגרפי שלו, היא רעיון הפדרציה הירדנית פלשתינית. אפשרות זו עמדה על סדר היום הבינלאומי והאזורי עוד בתחילת המאה ה- 20, ומסיבות שונות שכולן התעלמו מהמציאות הגיאוגרפית-דמוגרפית-אסטרגית באזור, חזרה והוסרה מסדר היום, והוחלפה בגישות חלופיות, שבאף אחת מהן אין פוטנציאל אמיתי להסדר יציב.
יהיה זה אינטרס ישראלי מובהק, אולם בסופו של דבר גם אינטרס בינלאומי ואזורי, לחזור לעמדת המוצא הגיאוגרפית-דמוגרפית-אסטרגית, המדברת על הקמתה של מדינה יהודית אחת ומדינה ערבית אחת בשטח שנמסר למנדט הבריטי ע"י חבר הלאומים ב-1917. עמדה זו באה לביטוי בהצהרת בלפור, בטרם "זוהמה" ע"י פוליטיקה קטנה וקטנונית ואינטרסנטית, וסביבה לעצב פתרון עכשווי ריאלי הלוקח בחשבון שינויים שחלו באזור בהשפעת האירועים שקרו מאז פורסמה ההצהרה. הצומת המדינית הנוכחית באו"מ, המשקפת את המבוי הסתום מולו עומד המהלך האוסלואי שלא הכל מכירים בעובדה שאין הוא מוליך לשום מקום, היא הזדמנות לישראל לצאת מהקופסה ולחזור ולהעלות יוזמה מחשבתית זו, לפעול להחדרת מימד הצדק והסבירות שבה לתודעה הציבורית והפוליטית הבינלאומית, ולהפכה בהדרגה לאפשרות מוכרת ומקובלת. יוזמה כזו תשנה בבת אחת את דפוסי החשיבה וההתנהלות במערכת הבינלאומית, בהתיחס למזרח התיכון, לסכסוך הישראלי- ערבי וליסודות האמיתיים הדרושים לפתרון יציב ובר-קיימא. יסודות אלו טואטאו כבר לפני זמן אל מתחת לשטיח, משום שכך היה נוח ליריבינו ולכך נסחפנו ללא צורך וללא הצדקה גם אנחנו.
- ויתור על רעיון "שתי מדינות לשני עמים", והחלפתו ברעיון הפדרציה הירדנית פלשתינית, שתכלול חלקים מאיו"ש שאינם חופפים את גבולות 67', תואמים את צרכי הביטחון של ישראל, ומשתלבים בסיפוח גושי ההתישבות לישראל. בצרוף צעדים מוסכמים נוספים (מעברים, מקומות קדושים, מים וכו').
- היוזמה הפחות סבירה מכולן היא היא ההצעה הסעודית, שבה תפרט ישראל את התיקונים הדרושים בכדי להביאה לנקודת מוצא שעשויה להוביל לפשרה סבירה. יתרונה של ההצעה הסעודית, הוא שיש בה התיחסות למערכת היחסים האזורית בין
ישראל לכל מדינות ערב. יתרונה גם בכך שהיא פותחת פתח להערכות תת-אזורית בהשתתפות ישראל, שתוכל להתמודד עם האיומים האירנים. התגובה ליוזמה זו מלמדת במידה רבה גם סיכוייה של היוזמה ל"שתי מדינות לשני עמים". ללא הפעלה מסיבית של השפעה הסעודית במגמה של השגת פשרה בין ישראל לערבים, ובכלל זה הפלשתינים, יתורפד בפועל כל כל מהלך ישראלי-פלשתיני, יהיה שמו אשר יהיה. עם החלשותה של מצרים במערך האזורי הגובל בישראל, הופכת העמדה הסעודית לעמדה מכרעת.
שתי היוזמות האחרונות מתבססות על הנחה שנקודות המוצא הטובות ביותר והמציאותיות ביותר להסדר בין ישראל לערבים, הן הצהרת בלפור (1917) והסכם פייסל-ויצמן (1919). ההתפתחויות שבאו מאוחר יותר, נועדו לשרת אינטרסים מאינטרסים שונים, שהסדר ישראלי-ערבי יציב ובר-קיימא, המבוסס על מציאות גיאוסטרטגית אזורית, על הכרה הדדית, כבוד הדדי והתחשבות בצרכים האמיתיים של הצד האחר לא היה בהם; כזה הוא גם רעיון "שתי המדינות".
כשלון בכל הערוצים הנ"ל, מוביל בהכרח לברירת המחדל של חזרה להסכמי האוטונומיה של קמפ דויד הראשון. ומשום שאין בכך תשובה לכל הסוגיות היסודיות ובעיקר לכל הציפיות מרחיקות הלכת שהתפתחו באזור ב-100 שנות הסכסוך, הדרך להתנגשות אלימה נוספת אינה דימיונית ואינה רחוקה.
