ויטנאם ואנחנו

בערב יום הכיפורים תשע"ב ייחד מעריב את מוסף "השבוע" שלו למשה דיין שנפטר 30 שנה לפני כן, באוקטובר 1981 (בסמוך מאוד מאוד למותו של סאדאת). אחד המאמרים המעניינים במוסף הוא של מרדכי חיימוביץ', "בוקר טוב ויטנאם", שבו הוא סוקר את הכתבות ששלח דיין למעריב מוייטנאם בקיץ 1966. דיין הצטרף לאחד הכוחות האמריקניים שהיו בין הראשונים שהגיעו לויטנאם ולחמו בה ארוכות - ה-First Cavalry Airborne Division כוח מוסק שיש לו מורשת קרב ארוכה שתחילתה עוד במלחמות האינדיאנים במערב ארצות הברית ובמלחמת האזרחים בארצות הברית.

מאמרו של חיימוביץ' מביא חומר מעניין מהכתבות ששלח דיין, "הכתב הצבאי הראשון בעל ארבעה כוכבים", מן הסיורים הרגליים, האוויריים והימיים שעשה עם היחידה במלחמה נגד הווייטקונג. דיין מתאר חוויות אישיות שלו - התנועה בג'ונגל, האכילה בידיים, הרחצה והכביסה במי הפלג או התעלה, סבלם של הכפריים, מעשי זוועה, חקירת שבוי. דיין מתפעל מעוצמת הנשק האמריקני, מן המסוקים המביאים ציוד כבד אל לב הג'ונגל, מביטחונם של המפקדים בשטח בהצלחת המלחמה ובניצחון הסופי, ואף הוא, הרב-אלוף הישראלי, אז בן 51, האורח שמקבל רשות להצטרף לכל פעולה, בטוח שכך יהיה. אומנם חקירתו של שבוי בן 20 של הווייטקונג מעוררת בו הערכה לנחישותו של האויב ולאידיאליזם שלו, והעובדה שכוח של הווייטקונג הגיע בלי שזוהה עד לגדרות של מוצב אמריקני וירה אל תוכו, מביאה אותו לחשוב שלווייטקונג יש גם יתרונות. אך בסך-הכל יוצא דיין משהותו בוייטנאם ביולי-אוגוסט 1966 בתחושה של ביטחון כי האמריקנים הולכים ומתחזקים והווייטקונג, צבא גרילה של יחפנים רעבים הדומים לילדים, הולך ונחלש - כלומר: צפוי ניצחון אמריקני, הרפובליקה של דרום וייטנאם תישאר מדינה נפרדת, וייטנאם לא תאוחד והו צ'י מין, מנהיג צפון וייטנאם, לא ישיג את מטרתו: וייטנאם אחת, עצמאית.

שש סיבות לכישלון

בכך היה דיין שותף לפלג הניצי בהנהגה האמריקנית בתקופתו של הנשיא ג'ונסון, שבה התרחש ביקורו בוייטנאם (האמריקנים לחמו בווייטנאם בימי נשיאותם של קנדי, ג'ונסון, ניקסון ופורד - בסך-הכל 15 שנה. הם התחילו עם 300 אנשי צבא בתקופת קנדי, ובשיא המעורבות, בתקופת ג'ונסון, היו להם שם יותר מחצי מיליון חיילים). דיין טעה בגדול, כשם שטעו הגנרלים האמריקנים שאירחו אותו, וכשם שטעו ראשי המטות ושרי ההגנה בפנטגון וארבעת הנשיאים בבית הלבן. הסיבות לטעותם של דיין ושל מארחיו לא נזכרו בכתבה ואלו הן:

מי שנלחם בווייטקונג היה בעיקר צבא הרפובליקה של דרום ויטנאם ARVN (ראשי-תיבות של Army of the Republic of Viet Nam), גורם שלא נזכר כלל בכתבה, ואילו הכוחות האמריקניים היו אמורים לתפקד בעיקר כיועצים וכמדריכים. המפקדים הבכירים של ARVN לא ממש רצו להילחם והעדיפו לעצום עין מול התקדמות הווייטקונג ולדאוג לענייניהם הפרטיים. שאיפתם של החיילים, שגם הם לא היו חדורי מוטיבציה, הייתה לשרוד ולהסתלק איכשהו הביתה.

דרום ויטנאם הייתה שסועה בתוכה שסע פוליטי-דתי: חלק מן האוכלוסיה היה קתולי וחלק (הרוב) היה בודהיסטי. השלטון בארמון הנשיאות היה בידי משפחות קתוליות שדיכאו את הבודהיסטים ביד קשה. בשנת ביקורו של דיין בדרום וייטנאם היו בעיר דאנאנג מהומות שעוררו הבודהיסטים במשך שבועיים, והנשיא באותה עת, קי, שלח צבא לעיר כדי לדכא אותן.

נשיאי דרום ויטנאם היו בדרך כלל אנשים מושחתים או בלתי כשירים למשול, או שני הדברים גם יחד, ועיקר עיסוקם היה פחד מהפיכת חצר וניסיונות בלתי פוסקים למנוע אותה. הם ריתקו כוחות צבא גדולים לאזור סייגון כדי שיגן עליהם מהפיכה ואיפשרו לווייטקונג לכבוש את האזורים ההרריים.

היה עימות בין העיתונאים הבכירים הרבים שהיו בווייטנאם ובין שגרירות ארה"ב, התחנה של ה-CIA בסייגון, וארמון הנשיאות של דרום וייטנאם. נשיאי דרום וייטנאם (שהתחלפו לעיתים לא סדירות בגלל הפיכות או בגלל לחץ אמריקני להחליפם) הצרו כל הזמן את צעדי הכתבים שנטו להציגם כמושחתים, גירשו כתבים בכירים מן המדינה וקיבלו לשם כך לא פעם את תמיכת השגריר האמריקני, מה שגרם לכלי התקשורת באמריקה לפקפק עוד יותר במטרות המלחמה ולחשוף עוד ועוד מחדלים. כך למשל, בשנת ביקורו של כתב מעריב דיין בדרום וייטנאם, נסע כתב הניו-יורק טיימס הריסון סולסברי להנוי ודיווח משם בהרחבה על הנפגעים האזרחיים מהפצצות ארה"ב בצפון ויטנאם.

ארה"ב הייתה מפולגת בתוכה בעניין מלחמת וייטנאם, והמחלוקת הגיעה עד שפיכות דמים פנימית (באוניברסיטת קנט-סטייט באוהיו ירו ב-1970 אנשי המשמר הלאומי בסטודנטים שהפגינו נגד המלחמה, הרגו ארבעה ופצעו שבעה). גם בצמרת התחילו הספקות לכרסם, ואפילו שר ההגנה מקנמרה, שהתחיל כתומך מושבע במלחמה, הפך בהדרגה לספקן, ובעת ביקורו של דיין בווייטנאם כבר לא האמין - בלי לומר זאת בקול רם מדי - שאפשר לנצח במלחמה. בקרב סטודנטים, אנשי בוהמה, אמנים, שחקני קולנוע, והמוני צעירים "יפים ונכונים" נעשתה ההתנגדות למלחמה עניין של סגנון וחיוב חברתי-תרבותי.

מנהיגי צפון ויטנאם היו אנשים מסורים, אידיאליסטים, וחיו בצניעות. הו צ'י מין, למשל, גר בבית קטן ומינימליסטי שהקים באחת מפינות הגן הגדול של ארמון המושל הצרפתי לשעבר בהנוי. סגנון זה התאים למאבק הממושך של העם הוייטנאמי נגד הזרים. רק בעזרת נכונותם לסבול ולהילחם בתוך הג'ונגל שנים על שנים, יכלו הווייטנאמים לגרש מאדמתם את היפנים (1945), את הצרפתים (1954) ואת האמריקנים (1975). הו צ'י מין היה קומוניסט רק מפני שהאמין כי הקומוניזם ישרת את המטרות הלאומיות של וייטנאם, והוא נאבק על עצמאות ארצו ועל איחודה גם מול הסינים והסובייטים.

דיין - סמל הקולוניאליסט הכובש

שש סיבות אלו לכשלונם של האמריקנים בווייטנאם היו בולטות בשטח וגלויות לעין כל, אך משה דיין התעלם מהן כאשר הוא, סמל הצבאיות הישראלית והשורשיות הצברית האיכרית, זיהה את עצמו במודע עם חיל המשלוח האמריקני בווייטנאם. הוא, המומחה הצבאי הגדול, התעלם ממצבו של ה- ARVNועל-אף שביקר בוושינגטון לפני שיצא לווייטנאם, לא שעה לספקותיהם של רבים וטובים שם שחשבו שאין לארה"ב סיבה טובה להשקיע כל כך הרבה דם וכסף במשטר המושחת של דרום וייטנאם.

בני נוער וצעירים רבים בישראל לא אהבו את דיין, והעדיפו על פניו את יריבו יגאל אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות, אדם ידידותי,יחם ופתוח, שבא מרקע דומה מאוד לזה של דיין. רבים מתוך הנוער הזה נסעו בשנות מלחמת וייטנאם (1960 - 1975) ללמוד בארה"ב, נסחפו בהתלהבות נעורים, המעורבת גם בתשוקה למרדנות ולבוז כלפי המימסד, להזדהות עם המאבק נגד המלחמה. העובדה שדיין ייצג עכשיו את המימסד הצבאי הישראלי וגם את האטימות והזחיחות של המימסד הצבאי האמריקני התומך במלחמה (כפי שהוצג בסרט "אפוקליפסה עכשיו"), עזרה להם ליפול בפח התעמולה הפלשתינית האשפ"ית המתאפיינת בטכניקה הקומוניסטית ולהאמין כי ישראל היא ישות קולוניאליסטית ואימפריאליסטית. בשנות לימודיהם הם התחילו לזהות את הצפון וייטנאמים ואת הווייטקונג עם הפלשתינים, ואת ישראל - עם דרום וייטנאם ועם הנהגתה המושחתת.

בתוך תקופת המלחמה הממושכת בויטנאם התרחשו אצלנו בסמיכות זמנים הדוקה שלוש מלחמות (מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים). הפלשתינים, בכשרון דיבורם ובחוש הדרמה שלהם, הציגו את עצמם כאיכרים שורשיים היושבים על אדמתם ומנסים לשרוד תחת עול הכיבוש של צבא זר גדול החמוש בנשק כבד. את עצמם הציגו כשורשיים ואוטוכטוניים (התושבים הקדומים של האדמה השנויה במחלוקת) ואותנו - ככובשים זה מקרוב באו, אשר גם ילכו כלעומת שבאו. ההיסטוריה האמיתית - של נסיונם של הערבים לעקור את היהודים מארצם - נותרה מטושטשת, והתעמולה הערבית המושקעת והיעילה הפכה את דיין, שביקורו בווייטנאם הקל עליה מאוד, לסֶמֶל הקולוניאליסט הכובש. ביקורו הפזיז והחד-צדדי של דיין בווייטנאם ועיוורונו האסטרטגי - הוא היה שקוע שם רק ברומנטיקה צבאית של שינה בג'ונגל בגשם ואכילת מנות קרב בידיים - סייעו לערבים לבלבל את דעתם של ישראלים צעירים תמימים ונרגשים ולגייסם לתמוך, רגשית לפחות, באויב הערבי האכזרי והמלא שנאה, המסגנן את עצמו כתמים ושואף שלום המבקש רק "להחזיר את האדמה הכבושה לבעליה החוקיים". מלחמת ששת הימים, שדיין סימל אותה בעולם, זוהתה בעיני ישראלים צעירים רבים - שסלדו מן האיש בעל האגו המנופח ושיקול הדעת הפגום - כמלחמה מיותרת, אשר כמו מלחמת וייטנאם, מוטב לה שלא הייתה מתרחשת כלל. עד היום שומעים מפי רבים מבני הדור הזה, שהיו פעם צעירים בשמאל והיום הם אנשי מימסד מבוססים, כי "מלחמת ששת הימים היא המלחמה האומללה והמיותרת ביותר בתולדות ישראל", כשם שבארה"ב שומעים כי "מלחמת וייטנאם הייתה האומללה והמיותרת במלחמותיה של אמריקה". התבטאות דומה כלפי שתי מלחמות שבכל ההיסטוריה הצבאית קשה למצוא עוד שתיים כה שונות זו מזו.