ההבדלים בין מצב רוחם ובריאותם של אסירי כנופיות הטרור ששוחררו בעסקת
גלעד שליט, לאחר שהייה רוגעת ב"כלא" הישראלי, לבין מצבו הפיזי והנפשי של החטוף גלעד שליט - זועקים לשמים.
אין כאן חילופין של אחד תמורת אלף, כי אין שום בסיס להשוואה הזונחת את הכללת תנאי השבי בתוכה.
השיטה של ניהול משא-ומתן ישיר עם ראשי כנופיות הרצח והטרור, מוכחת שוב כשגיאה מדינית, שעמה שגיאה מוסרית, והתוצאות מדברות בעד עצמן יותר מכל הסבר; צריך רק להתבונן ולהפנים את מה שהעיניים רואות.
אין זו גבורה ליפול שבי בידי האויב, לא בעת מלחמה ולא בעת רגיעה; מדינה שלמה מייחלת לחזרת שבוייה ללא שום קשר עם אמירה זו, בדיוק כשם שהיא יכולה לעצור את נשימתה נוכח כל אירוע טראגי אחר, ללא כל קשר להזדהות/הבנה/דחייה של מעשי "בעל השמחה" אלא רק קשר לעצם הצלתו הדרמטית. מצב זה לפעמים גם מתממש, ולא יקשה להעלות דוגמאות מהעבר.
היחס הסלחני לכנופיות הטרור, העלאת דרגת מעמדם לבני שיח לגיטימיים עם ראשי מדינות, ההימנעות מניהול מלחמה נגדם ללא הפסקה וללא תנאים, הויתורים המשפטיים הבלתי מוסריים כלפיהם, אחזקתם בתנאי בית הבראה במקום כלא כולל מתן אפשרות לימודים וביקורים - את כל אלה צריך ואפשר לשנות, כאחד הלקחים החשובים ביותר מפרשת גלעד שליט המבישה, על-אף סופה המוצלח מבחינת המשפחה - והמשפיל עד עפר מבחינת המדינה.
כך צריך לשחרר שבוי?!
כך למד
אהוד ברק בצה"ל, בקורס מ"כים, אותו עברנו פחות או יותר באותו זמן?!.
מהרגע שהוברר כי חסר חייל מתוך צוות הטנק, וצירוף מידע זה עם תמונות החוטפים כפי שנצפו על-ידי הבקרה הישראלית - דקות ספורות לאחר החטיפה וכמה שיותר צמוד לה מבחינת הזמן - היה צריך להחזיר את גלעד שליט לצה"ל לאלתר, ללא שום משא-ומתן, ללא המתנה להוראות אלא כפועל יוצר של הוראות עקרוניות קודמות שכל לוחם מקבל, וככל שחלף הזמן כך גם עלתה דרגת הקושי של ההחזרה.
שחרור אלף מחבלים ללא משפט וללא דין, במצב בו גם המשחרר [הנשיא
שמעון פרס] משחררם בנפש חצויה - מחווה שלא נעשתה לאסירים יהודים הנמקים בכלא הישראלי בגלל רצח או פשעים אחרים - הוא בלתי תקין במדינת חוק, שלומיאלי במדינה ריבונית, וביזיוני במדינה שיש לה את צה"ל.
שמחת המשפחה מובנת, מרגשת, סוחפת, והיא אינה שמחתה של מדינת ישראל.
