זאת הייתה הפגנה חשובה. תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות" החליט השמאל להרים את ראשו אחרי שתיקה ארוכה ולתת פייט להסתה המורעלת שכיסתה את המדינה כמו ערפיח סמיך. האוויר היה מזוהם כבר זמן רב קודם לכן. ההפגנה בכיכר ציון, הוונדליזם ברחבת הכנסת, טקסי הפולסא דנורא מול המעון בירושלים וההתפרעויות מתחת לדירה בתל אביב - הימים האלו של הדיונים בהסכמי אוסלו היו מתוחים ומחניקים. העצבים היו רופפים. עוד רגע מישהו יזרוק גפרור אל חבית אבק השריפה ויבעיר את הכל.
אבל אני בתקופה ההיא לא הלכתי להפגנות. כשיש לך תינוקות בבית את עושה הפרדה בין הזיהום שמשתולל בחוץ לבין המתיקות שלוחשת בפנים, והשנייה מנצחת בלי קרב. צחוק של בת שלוש וחצי ממיס את החשובה שבמחאות ומילים ראשונות של בת שנה מרתקות מכל נאום. בלי שתרצי, העולם שלך מצטמצם לרדיוס שבין הטרמפולינה למיטה ובין הבקבוק למוצץ.
אני לא יודעת אם זאת דרך האימהות או שזאת הייתה דרכי שלי, אבל ככה זה היה אצלי לפני 16 שנים. קיום שכל כולו תרדמת מאושרת בין פי'גמות, שמריחות מסבון כביסה לתינוקות, וערימות של צעצועים שמפוזרים בכל מקום. החרדות נמדדו אז במעלות הצלזיוס שהופיעו ליד הכספית של המדחום. בתחום שבין 36 ל-37 מעלות גרה השלווה. בתחום של 38-37 השלווה פינתה את מקומה לערנות, ולמעלה מזה בוצע גיוס כללי שכלל את מערך המילואים (כלומר סבתות). למי היה כוח לפוליטיקה.
בסוף לא הלכתי להפגנה ההיא. שקלתי, אבל נשארתי בבית. דיברו על פיגוע, אמרו שיקרה משהו, היה אי-שקט באוויר ואני החלטתי שמחנה השלום צריך אותי פחות מהתינוקות שלי; אשמור על עצמי למענן ואצפה בהפגנה בטלוויזיה.
בשבת אחר-הצהריים של ה-4 בנובמבר 1995 יצאנו לחגוג יומולדת לבן של חברים. את הקטנה הלבשתי בחליפת פוטר בצהוב בננה ובדיעבד זהו הזיכרון הכי חי שלי מהאירוע שהתרחש בשעות שלאחר מכן - רצח רבין נצבע בצהוב בננה.
האירוע נגמר מוקדם. לשם שינוי גם הסרט הנע של ההשכבה: ארוחת ערב-אמבטיה-סיפור לפני השינה-ונפל לי המוצץ, תיקתק הפעם מהר. הסתמן שהולך להיות פה לוקסוס. אם יתברר שהחרדות שלי מוגזמות ואם אף פעוטה לא תצא מהמיטה ותתבע את זכותה על השלט, אפשר יהיה אפילו לומר שהערב צפוי להיות יוצא-דופן בשלוותו.
לא בוכה אלו הדברים שאני זוכרת בוודאות מהערב ההוא: תחושת השעמום המהול בהקלה לקראת סוף השידור מהכיכר, ההישרכות החצי רדומה למקלחת והצעקה של בעלי שהוציאה אותי משם: "ירו ברבין". שתי מילים. שתי מילים שלאחריהן הכל השתנה. וכשאני אומרת הכל - אני מתכוונת הכל אצלי.
הרבה אנשים בכו בלילה ההוא ובאלו שאחריו. אני לא. שק הדמעות שלי כנראה פגום, לא מאורגן ולא צייתן, צינוריותיו סתומות, ציוויים חברתיים לא מצליחים לעבור דרכן. וגם ברגע ההוא, שבו
חיים יבין הודיע שראש ממשלת ישראל מת כתוצאה מההתנקשות, ובימים הטעונים שלאחר מכן, נדמה היה ששק הדמעות שלי מכיל תפוחי-אדמה רקובים ולא את הנוזל הטהור שאמור לזכך את הנשמה ולנקות אותה מאבק ומחול כמו גשם ראשון אחרי קיץ ארוך. במקום להעביר את התשדורת המתבקשת לבלוטות הדמעות, התעקש המוח שלי, להצליף בי שוב ושוב בטירוף אובססיבי את הדברים הבאים:
"למה לא שמרת? איך הלכת להתקלח עוד לפני שההפגנה נגמרה?"
"באיזו זכות הרשית לעצמך להשתעמם?"
"אנשים מסביב בוכים. למה את לא?"
"מה שהיה הוא לא מה שיהיה."
באותו לילה לא נרדמתי. וגם לא בזה שאחריו ובזה שבא אחרי אחריו. הייתי בת 31 בשנה ההיא ומאז ידעתי לא מעט לילות לבנים. לא רבין היה הסיבה להם, אבל מנגנון השינה, אותה מערכת שעד אז פעלה את פעולתה פחות או יותר בנפרד מאירועי היומיום, כשהיא מצייתת לחוקים אוטונומיים משלה, נפרצה לחלוטין באותו יום מר ואומלל. לראשונה התברר לי שאפשר לא לישון גם שלושה לילות רצופים.
מאותו לילה, בכל פעם שאני נכנסת להתקלח כמה תאים במוח שלי נכנסים לסטרס. כשהייתי ילדה לימדו אותי שאמבטיה זה עסק מסוכן - אפשר להחליק ולשבור רגל - אבל לא סיפרו לי מה עוד יכול לקרות בזמן שאת מתקלחת.
מאותו לילה לא ידעתי שעמום. אם היו ערבים אחרי היום ההוא, בהם הסתננה למוחי המחשבה שערב משעמם לפני, מיד הייתי קופצת כנשוכת נחש וממלאת אותו בפעילויות - פי כמה ממה שהוא יכול להכיל. רק שלא יהיה ריק. בערבים ריקים קורים דברים איומים. השעמום הוא אבי כל חטאת.
ומאז ועד היום, במשך 16 שנים, בכל פעם ששמעתי את השאלה: "איפה היית ביום שרצחו את רבין?" ידעתי בוודאות - טראומה לאומית היא בסך-הכל סכימה אופקית של כל הטראומות הפרטיות. קחו את שלי, זאת שצבעה כצבע הבננה, תוסיפו לה עוד כמה מיליונים בגוונים שונים של אזלת יד, ריקנות, אדישות ושעמום ותקבלו טראומה לאומית.
