זה אני ולא אתם

לחתונה של יוסי וענת הגיעו בני משפחה וחברים רבים. הייתה זו חגיגה משפחתית מהולה בשמחה רבה, חום ובעיקר בתחושת משפחתיות שכה חסרה מזה מספר חודשים לחברים הרבים. למספר שעות הייתה זו שיבתה של המשפחתיות שנלקחה שהפיחה בחברים רוח חדשה. אבל רק לרגעים קצרים, כי היומיום שלי, כמו של רבים מחבריי, חסר. לא אבדה תקוותנו, ולא פסה אמונתנו, לא יצליחו לבודדנו ולהביאנו לידי ריב זה עם זה.

בחתונה של ענת ויוסי היו חברי-אמת ונעדרו אלה שהפנו עורף. הזוג המאושר הביא עימו רוח חדשה. ההורים הגאים הוכיחו מהי חשיבותו של התא המשפחתי - הפרגון, התמיכה, הליווי, הכבוד ההדדי ומעל הכל הנאמנות. מחיר הנאמנות גובה הרבה משאבים כשהמשאב הנפשי הוא הכבד מכולם. "גם היום הייתי חוזר על אותם דברים", אמרתי, "כי ערך הנאמנות יקר לי, לקרוביי ולחבריי האמיתיים". ליוסי ולענת אני מאחל חיי זוגיות מושלמים, מלאי הבנה והשלמה.

ולרגעים קצרים יש השלכות על המחר. מעודד התחלתי את היום כשברקע נשמעו הרהורי החברים על הרגעים הנוסטלגיים שחווינו יחדיו. בצר לי, הם לא ישובו עוד. ההתרפקות על העבר מחממת אך מסנוורת, ויש בה משום עיוות של המציאות. חשבון הנפש שלנו ראוי שייעשה פנימה, איש-איש עם עצמו, איש-איש לעצמו. קל להאשים וקשה להכיר באשמה, קל להטיל אחריות וקשה לשאתה. האם עזרנו לשאת בה? מה מניע אותנו להתנהג ב-180 מעלות הפוך להתנהגות שהפגנו? אלה הבוגדים שעושים הכל למראית עין וזמניותה תהא שכרם, שכן אופיים הוא כזה שיחשוף את פרצופם.

הכוח שבמילים

"לא ידענו איך לגשת אליך", אמרה אילנה. "אף אני", עניתי, "לא ידעתי, רציתי מרחק. לחשוב, להירגע ואולי להתחיל מחדש". במשפטים קצרים שבה ידידות של שנים למסלול החיים, כי זהו כוחה האמיתי של ידידות אמת. האומץ אינו נחלת הכלל ובודדים הם האנשים המסוגלים לעמוד ולהישיר מבט לקשיים, להשיל עול כבד מנשוא ולהציגו קבל עם ועדה. אין זה קל לשמוע אמירות נחרצות שיש בהן הבעת רגשות עזים, ניקיון פנימי שהוא מנת חלקם של אלה המסוגלים להתבונן פנימה, לנתח, להבין, להשלים ולהמשיך הלאה בדרכם. וביום שאחרי דנו בדבריו של האבא שהיו לשיחת היום.

זה הכוח שבמילים, העוצמה שבמועד אמירתן. יש שיאמרו שזה לא המקום ולא הזמן, יש שיאמרו שהדברים נאמרו בחריפות, ויש שידברו על אומץ, על העמדת מראה מול אחרים. זמן לחשבון נפש, זמן להגיד את האמת בפנים הגם שהיא כואבת. במסע הפנימי גיליתי שהאני הפנימי מוביל למקום בו אני רוצה להיות. לא ויתרתי, זזתי הצידה, פיניתי את מקומי ועברתי למקום טוב יותר עבורי ועבור משפחתי. שנתיים של הקרבה עצמית ומשפחתית ושכר של חשיפת פרצופם האמיתי של סובביי החזיר אותי למקום הנוח. הגם שהפצע הנפשי לא יגליד, ההיגיון יודע להוביל למקום הנכון.

זה אני ולא אתם

אין "אני מאשים", אין "הודאה באשמה", יש תובנות שהן תוצר המשבר. אולם, יש גם כאלה שלו היו עושים חשבון נפש, בעצמם לעצמם, היו מבינים איך הגענו עד הלום.