מעוז. סוף

מלחמות מוזרות (5)

חזיר אחד נפל קרבן בעוד מלחמה מוזרה בין האנגלים לאמריקנים בשנת 1859. מלחמת החזיר החלה בחודש יוני 1859, ונמשכה כארבעה חודשים. רובאי בריטי ירה בחזיר אמריקני, ששוטט להנאתו באחו האמריקני. מיד נקבצו בעלי החזיר, חבריו ואנשי מיליציה, שמיהרו לבלום את התוקפנות האנגלית.

כעבור כמה שבועות התנצלו הבריטים, והמלחמה הסתיימה, ללא כל קרבנות נוספים.

"במחנה". סוף

בעידן הטלפרינטר, נהגו עיתונאים אמריקניים לסיים ידיעה-כתבה בשורה בודדת, שהופיע בה המספר 30, או בסדרה של שלוש רשתיות (###).

לבמחנה הגעתי לאחר טירונותי. אשז הוא שכן בבניין מופלא בפינת רחוב עין-דור במזרח הקריה בתל אביב. למרות שעם השנים הורעו היחסים ביני לבין במחנה (בעיקר, לאחר שעורכו דאז ומפקדו, קצין חינוך ראשי, החליטו לעקר את תלונתי על פרסום כוזב בעיתונם, ועיוותו אותה בפרסומה בעיתונם), נרעד בלבי מיתר כשקראתי, שהשבועון הפסיק להופיע.

מספרים,שהרמטכ"ל רפול אמר לעורכי במחנה, שעיתונם הוא העיתון החשוב ביותר בעולם, כיוון שהוא מגיע למוצבים (בניגוד לעיתונים אחרים), ונותר בהם יותר משבוע, עד שהוא מתמרט לחלוטין.

רמטכ"ל אחר אמר לעורכי העיתון, שלו היה לו זמן, היה בא לשלושה שבועות למערכת שלהם, ועושה עיתון הרבה יותר טוב. הוא ידוע בתור מי שעשה פלאות (רק) לביתו, וכמי שהגיע לכל מקום, והותיר בלכתו עיי חורבות. תוכלו לשאול עליו במגדלי אקירוב.

כשהרמטכ"ל ברק החליט להרוס את מעט החשיבה בצה"ל (לא צריכים. כידוע, הוא חושב, שהוא חושב במקום כוווולם), הוא הורה לסגור את כל הבטאונים הצבאיים - פרט למערכות, לבטאון חיל האוויר ולבמחנה. הרבה שנים עברו עד שהצבא התאושש חלקית מהמכה, וחידש את פרסום בטאוניו המקצועיים.

עכשיו הורד הגרזן על השבועון במחנה, שהופיע כמעט שמונים שנה - כביכול בשם החיסכון התקציבי. אומרים, שאין זו אבדה גדולה - לא לעיתונות ולא לצבא (כמו בטאונים צבאיים אחרים, שאינם מופיעים עוד - כמו במחנה גדנ"ע ובמחנה נח"ל). אולי באותה אבחה, גם יחסלו את התחנה העלובה של הצבא - גלי צה"ל, שמשדרת תעמולה פוליטית במפגיע תחת חסות קצין חינוך ראשי.

תפסת מרובה לא תפסת

למרות מאמציו בשני העשורים האחרונים, לא הצליח צבא ארצות-הברית לפתח מכשיר-קשר אחד, שיענה לכל צורכי לחימתו ביבשה - שליטה, בקרה, סיוע, קישור לכוחות אוויר ועוד. כתוצאה מכך, יחידותיו ולא רק הן יוצאות למשימות קרביות כשיער אנטנות מסוגים שונים מזדקר מתוכן.

הפרויקט לפיתוח מכשיר-קשר אחיד (Joint Tactical Radio System) - שנקרא בסלנג הצבאי האמריקני, "ג'יטרס" - נועד ליצור משפחה אחודה של מכשיר-קשר ללחימה ביבשה, כדי שיחליפו את שלל המכשירים, שהצבא משתמש בהם כעת. הפרויקט עדיין רחוק מלהגיע למכשיר-קשר כזה, למרות שכבר הושקעו בו כשישה מיליארדי דולר.

הלחימה בעירק ובאפגניסטן לימדה את מפקדי צבא ארצות-הברית, כי הם זקוקים למכשיר-קשר אמין, קל ופשוט, שיתאים ללחימה רגלית, רכובה ומוסקת, וגם יאפשר שליטה ובקרה (ובעיקר, איכון כל חייל וכל יחידה בזמן אמת). יתר על כן, התברר, כי הצרכים מגוונים די, כדי שתהיה להם תשובה אחידה. כלומר, הנחת היסוד הטכנולוגית בפרויקט JTRS הייתה שגויה, או מרחיקת-לכת.

אין זה הפרויקט הטכנולוגי הראשון של מערכת הביטחון האמריקנית, שנכשל עקב שאפתנות-יתר, או ניהול לקוי - קובע מחקר של אוניברסיטת הארוורד. עיקר הכישלונות נבע מאי-התאמה בין יעדי הפרויקטים לבין הטכנולוגיה, שלא בשלה ולא הצליחה להגשימם.

כרגע מקצצים את תקציב משרד ההגנה, והפנטגון נענה בקיצוץ פרויקטים שאפתניים ויקרים ובהעברה של פרויקטים לפיתוח בתוך מערכת הביטחון עצמה במקום על-ידי קבלנים חיצוניים. יחד עם זאת, חוזים, שהוענקו לקבלנים ולקבלני-משנה, מחייבים את הפנטגון, ואי-אפשר להפסיקם בבת-אחת בלי לשלם קנסות כבדים. כך, נמשכות ההוצאות על פרויקט JTRS למרות שהוחלט על הפסקתו, עד שיימוג.

המסקנה: פרויקט צריך להיות שאפתני, אך ריאלי - בהתחשב בטכנולוגיה הקיימת. יחד עם זאת, הצבא האמריקני ימשיך ליהנות מריקושטים מפרויקט JTRS - עד שיימצאו תקציבים וטכנולוגיה להגשים את הצורך במכשירי-קשר קטנים, אמינים ואחודים לצבא היבשה.

צבא בחצי משרה

פעם התארחתי בחיל הים המלכותי ההולנדי, ונאמר לי, שמתקני החיל ויחידותיו מוּדממים, בגלל בעיות תקציב, בסופי-שבוע. זה הזכיר לי, שיש לנו צבא בנוכחות של חצי משרה (ואיני מתייחס להמוני החיילים ביחידה 804 - אלה שבאים בשמונה, מתבטלים כל היום, וחוזרים לבתיהם בשעה ארבע) - כפי שנראה בתחבורה הציבורית. חיילים (וחיילות) מגיעים לבסיסיהם ביום ראשון בצהריים, כדי להיות מוכנים לחזור לבתיהם ביום חמישי.

וכמה מסכנים אזרחים, שצריכים להשתמש ברכבות ובאוטובוסים בימי ראשון ובימי חמישי, כשהמוני חיילים צובאים עליהם. נימוס מעולם לא הייתה תכונה מועדפת של ישראלים וגם לא שקט. הנסיעה חינם של חיילים עמוסים בתיקיהם בתחבורה הציבורית הפכה לסיוט לנוסעים.

עכשיו הודיעה רכבת ישראל, בתיאום עם צבאנו המפואר, כי נסיעת החיילים ברכבת בבוקרי ראשון תופסק. ומה יעשו החיילים, שנאסר עליהם לנסוע בטרמפים? ומי אוסף כיום טרמפיסטים?! זוכר את ימיי הקשים כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים ואחריה, שהתייבש לאורך הכבישים מרמת הגולן לגוש דן, ואף אחד לא טרח לקחתו.

הסכם בין משרד הביטחון לרכבת קובע, כי חיילים לא יוכלו לנסוע ברכבת בימי ראשון בבוקר, ויעמדו לרשותם אוטובוסים ייעודיים, שייסעו צפונה בנתיב מהיר ובדרך 6. לכן, לא ברור מדוע לא תוסיף הרכבת (כשעובדיה אינם משביתים אותה נגדנו) קרונות מיוחדים, לחיילים בלבד.

שם מדהים

פעם כתבתי ביקורת על ספר של עיתונאי ידוע, ומשום-מה מחברו לא אהב מה שהיה לי להגיד. "אני יודע מי מתחבא מאחורי השם המוזר הזה" - אמר בזעם לעורכת העיתון.

עם שם כמו שלי, שבחר לי אבי, מובן, שאני רגיש לשמות מיוחדים ומוזרים.

בטקסס סבלתי מאי-יכולתם של האמריקנים להסתגל לשמות זרים. כדי לנחמני, סיפרו לי, שאנשים משנים את שם משפחתם כדי שיתחיל בהרבה A, או בהרבה Z, כדי להיות הראשונים/אחרונים בספר הטלפונים. והנה אתר חורים ברשת מספר על אחד, ששינה רשמית את שמו ל"ביזואו דו-דו זופיטיבופ בופ בופ" (Beezow Doo-Doo Zoopittybop-Bop-Bop). לא פחות ולא יותר.
נעתקה נשימתי.

הגדיש את הסאה

את שלמה מעוז הכרתי כשעבדתי בהארץ, ועדיין אוהב להקשיב לדבריו הפרובוקטיוויים.

מבלי להיכנס לוויכוח האם צדק מעוז בביקורתו, חושב, שאקסלנס, מעסיקיו, עשו את הנדרש מהם כשפיטרו אותו. כמנהלים בחברה, שהציבור משקיע בה, אין הם יכולים להרשות, ששם החברה יתבוסס בדיונים ציבוריים, שיכולים להזיק לתדמיתה, או לפגוע בלקוחותיה. חוק כמעט מספר אחת ביחסי ציבור: לחברה/מוסד אסור להיות מעורב בוויכוחים ציבוריים - ובעיקר, לא להזדהות עם עמדה חריגה.

איני חושב, שמעוז שחרר את השד העדתי. הוא מצוי שם בחוץ, בועט וצורח, כבר עשרות שנים, ושום תקינות פוליטית לא תחזירו למאורתו. יש בארץ אפליה, ואחד ממִתאריה הוא השסע העדתי.

ראוי לזכור, כי אקסלנס נהנתה מהפה הגדול של שלמה מעוז, עד שהגדיש את הסאה. ככה זה בחיים: הגבולות די מטושטשים, ואתה יודע זאת רק כשחצית אותם.