|
|
עמים נכחדים והעולם בשלו [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
כל יום הוא קצת שואה. בתהייה, האם תיתכן הישנותה - בעדות ניצוליה על עוני מחפיר, על עליבות משוועת, על בדידות קורעת לבבות; בהיווכחות לדעת – עמים נכחדים והעולם בשלו.
כל יום הוא קצת שואה. אני יודע. אבא ואימא, עליהם השלום והמנוחה, ניצלו ממנה. הגורל זימן להם להיות איים של חמלה בתוך הזוועות: אימא כאחות, אבא כמדריך בבית יתומים. ובכל זאת, הם לא ממש הצליחו לחיות אחריה. כל החיים הלכו אצלנו בבית על בהונות של גחלים.
כל יום הוא קצת שואה. הילד עם הטלאי הצהוב לא מרים ידיים מול הצורר אבל מוכה בדרך לבית הספר במדינה שבה הנחש הארסי, הצפעוני, ממשיך להכיש גם לאחר שרוצצו את גולגולתו.
כל יום הוא קצת שואה. מדי שנה, ביום השואה, חלקכם כבר יודעים, היינו, אחותי הגדולה ואני, יוצאים אל גינת המעט שבבית אבא ואימה וקוטפים שש גרברות. אחת למיליון. ההורים כבר אינם, גם הגינה אינה, מה קורה עם הזיכרון כשהזוכרים עוצמים עיניים?
כל יום הוא קצת שואה - ואנחנו, היהודים, שנואים באותה שנאה ומתועבים באותו תיעוב וכיום כולנו כבר יודעים: אפשר להשמיד עמים גם ואולי בעיקר כששתיקת העולם היא אחד ממאיצי ההשמדה היותר משוכללים בו.
כל יום הוא קצת שואה, אבל יום אחד הוא הרבה שואה. מנה גדושה, מרוכזת. צריך לפתוח פה גדול (כמו כשהיינו ילדים ועצמנו עיניים הכי חזק שהיינו יכולים, כדי לא להרגיש את הטעם הנורא, שילדה אחת קראה לו 'שואה', כשהוכרחנו לבלוע את שמן הדגים) ולהכניס את הכף עמוק, אבל מי יכול לאכול ומי יכול לבלוע ואיך אפשר בכלל לעכל.
