הטעות שהיא אולי הנפוצה ביותר לגבי מלחמת העולם השנייה, וממילא לגבי השואה, היא הטענה שאדולף היטלר היה מטורף. זה לא נכון מבחינת העובדות, וזה מסוכן מבחינת הלקחים. מבחינת IQ - אין ספק שהיטלר היה גאון. אילו היה מנצל לטובה את כשרונותיו, יכול היה להיות אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה. נכון שבחודשים האחרונים לחייו היטלר איבד קשר עם המציאות, אבל לכל אורך שאר הדרך - הוא היה נורמלי לחלוטין.

אז מה כן? - היטלר היה רשע מרושע, התגלמותו של הרוע המוחלט. אבל אין קשר בין אינטליגנציה לבין מוסר. גוסטב גילברט, הפסיכולוג במשפט נירנברג, בדק את ה-IQ של בכירי הנאצים ומצא שמנת המשכל של רובם הייתה גבוהה מהממוצע. מה שמלמד, כתב, שהאנשים המוצלחים ביותר בכל תחום - כולל פשיעה - עשויים להיות בעלי אינטליגנציה גבוהה מהמקובל.

לכן, להגיד שהיטלר וחבר מרעיו היו מטורפים - זו טעות עובדתית. וזה כאמור מסוכן גם מבחינת הפקת הלקחים, כי משמעות הטענה הזו היא: בפעם הבאה שיופיעו אנשים כאלו, נדע לזהות אותם משום שהם יהיו מטורפים. זה ממש לא נכון. הם יהיו אינטליגנטים ובעלי כישורים רבים - והם יהיו רשעים. וברוע הרבה יותר קשה להבחין מאשר בטירוף.

מי שנוסע ברחבי פולין ורואה את היערות העצומים, מתחיל להבין מדוע היהודים כמעט ולא ברחו מהגטאות. לאן יברחו? מי יעזור להם? ממה יתקיימו? ומי ידאג לבני המשפחות שיותירו מאחור? שלא לדבר על מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, שהבריחה מהם הייתה כמעט בלתי אפשרית. ובכל זאת, יהודים מרדו יותר מאשר כל אוכלוסיה אחרת. מרד גטו ורשה נמשך יותר מאשר המערכה על צרפת. אסירים בבירקנאו, טרבלינקה וסוביבור מרדו - בעוד שבויי מלחמה, חיילים מנוסים ומאורגנים, ישבו בשקט במחנותיהם. שלא לדבר על העמידה הרוחנית המופלאה, ששימרה חיי רוח, תרבות ודת בתנאים הקשים ביותר בהיסטוריה.

נכון, המרידות היו המיעוט. אך יש לזכור גורם מכריע אחד: היהודים לא ידעו בזמן אמת את שאנחנו יודעים היום. עד 1942 ואפילו 1943 העריכו רובם, שמדובר בעוד גל של גזירות ופרעות כפי שידעה ההיסטוריה היהודית במשך מאות שנים. איש לא ידע, ואיש לא חשב, שייתכן רצח עם שכזה; אפילו המושג "ג'נוסייד" לא היה קיים אז. לפיכך, הדרכים שננקטו נבעו מן הניסיון, ובראשן - הימנעות מפעולות העלולות להביא למוות מיידי. רק כאשר התבררה האמת גברה הנכונות למרוד, ואז אכן פרצו שורה של מרידות מזוינות.

הנקודה הזו קשורה לקודמת. יש נטייה לקבוע בהכללה, כי היודנראטים - מועצות היהודים שמינו הגרמנים ברוב המדינות שכבשו - שיתפו פעולה עם הכובש וסייעו לו, לפחות בעקיפין, במימוש מזימתו. אך גם כאן חשוב ביותר להימנע מהשלכה רטרואקטיבית של הידע העכשווי על מציאות העבר.

ברוב המכריע של המקרים, פעלו היודנראטים כפי שלימדה אותם ההיסטוריה: ניסו להרוויח זמן ולהבטיח שכמה שיותר יהודים ישרדו את המלחמה. המחשבה - ההגיונית לכשעצמה - הייתה שכל עוד היהודים עובדים ותורמים, הגרמנים יימנעו מגירושם למזרח (ואיש לא ידע שמדובר בגירוש לרצח). לדעתם, אם מחיר ההישרדות הוא לתפור מדים או לייצר סירים - וזה סוג העבודות שבוצעו בגטאות - מן הראוי לשלמו.

נכון, היו ראשי יודנראטים שהרחיקו לכת וסייעו לגרמנים בפועל בגירוש, ואין ספק שבכך חצו את הגבול. אך רובם לא עשו זאת, אלא גילו רק בדיעבד - ולעיתים ממש לפני שהם עצמם נרצחו - ששימשו ככלי במדיניות שטנית וצינית, ושכל מאמציהם הכנים והעצומים נדונו מראש לכישלון.

טענה נוספת המועלית כלפי ההנהגה היהודית היא, שהיו בקרבה מי שידעו את האמת על המתחולל במחנות ההשמדה, אך הסתירו אותה מהציבור. נניח בצד את פרשת ישראל קסטנר בהונגריה של 1944, משום שהיא סבוכה מכדי לטפל בה כאן, ונטפל בטענה ככל שהיא מתייחסת למקומות ולזמנים אחרים.

כאן חשוב ביותר לדעת את העובדות בנוגע לגיבושו של "הפתרון הסופי". היטלר הורה באביב 1941 על השמדת הגברים שבין יהודי ברית המועצות, ובקיץ של אותה שנה התרחבה ההשמדה לכלל היהודים בשטחים שנכבשו במדינה זו. ההחלטה על השמדה כוללת של יהודי אירופה התקבלה רק באוקטובר-נובמבר 1941, ויישומה החל לאחר ועידת ואנזה בינואר 1942. "מבצע ריינהרד" לחיסול יהדות פולין החל באוגוסט 1942, ונדרשו עוד חודשים רבים עד שהתחוור ליהודים - הכלואים בגטאות ומנותקים מן העולם - מה מתרחש. לאחר מכן היה צורך בזמן לעכל את האמת הנוראה ולהגיע ממנה למסקנות אופרטיביות. בעולם החופשי הכירו בכך רק בסוף 1942.

אי-אפשר לדבר על ידיעה מוצקה וכוללת של יהדות אירופה עצמה לפני תחילת 1943 - ואז רוב קורבנות השואה כבר לא היו בין החיים. המנהיגים לא הסתירו את האמת, כי לא ידעו אותה; וכאשר היא נודעה, כבר לא היו מנהיגים שיזהירו ולא היה ציבור שיוזהר.

עוד טענה המועלית בעוצמה רבה: מנהיגי היישוב היהודי בארץ התעלמו למעשה מן השואה, העדיפו לעסוק בענייני היישוב ולא עשו את הנדרש כדי להציל את יהודי אירופה. למעשה, בטענה הזו יש שורה ארוכה של סילופים וטעויות.

ראשית, גם בארץ לא ידעו על השואה עד המחצית השנייה של 1942. שנית, היישוב עצמו היה נתון בסכנה קיומית עד קרב אל-עלמיין באוקטובר-נובמבר של אותה שנה. שלישית, היישוב היה נתון תחת שלטון בריטי ויכולותיו הארגוניות, הכספיות והמדיניות היו דלות מאוד. רביעית, כל תוכנית הצלה חייבת הייתה לקבל את הסכמת בעלות הברית - ולא היה שום סיכוי לקבל אותה.

חמישית, והחשוב מכל: היישוב עשה ככל יכולתו. ד"ר טוביה פרילינג הוכיח, בספרו "חץ בערפל", כי נושא ההצלה טופל בצורה אישית וחשאית בידי שלושת האישים החשובים ביותר ביישוב - יו"ר הסוכנות, דוד בן-גוריון, מנהל המחלקה המדינית, משה שרתוק (שרת), והגזבר אליעזר קפלן. הם לא חסכו בכסף, מאמצים וזמן בניסיון לקדם כל אפשרות הצלה, דחוקה ומצומצמת ככל שתהיה. אבל הם נכשלו - בגלל חולשתו של היישוב ובגלל עמדתן של בעלות הברית.

יש התוהים, כיצד זה הפנתה גרמניה משאבים כה רבים להשמדת העם היהודי, על חשבון המאמץ המלחמתי שלה. גם זו חשיבה מוטעית, ומשתי סיבות. האחת: רצח העם היה מלווה בשוד אדיר מימדים, הן של רכוש והן של כוח עבודה. כהגדרתו של ד"ר גדעון גרייף: השואה הייתה מפעל כלכלי נושא רווחים. השנייה: המלחמה ביהודים הייתה חשובה לנאצים לא פחות מאשר המלחמה נגד ארה"ב, בריה"מ ובריטניה.

הגזענות ובמרכזה האנטישמיות הייתה תפיסת היסוד האידיאולוגית של הנאציזם, ולפיכך השמדת היהודים הייתה מבחינתו מטרה מרכזית ביותר. וזה בדיוק מה שהפך את השואה לייחודית כל כך, לנוראה כל כך: הגיוס של כל משאביה של מדינה מתועשת מודרנית להגשמת היעד של רצח עם.