מצד שני, אי-אפשר להתעלם מן ההישגים שעל כף המאזניים השנייה: במדינה היהודית אשר קמה לאחר 1884 שנות גלות שמאז החורבן, קיימים 16,000 מוסדות תורה – כמות חסרת-תקדים בכל ההיסטוריה היהודית, שבכל שנותיה גם יחד, לא היו בה כל-כך הרבה מוסדות תורה, הן יחסית והן במספרים מוחלטים. המדינה היהודית חוללה לראשונה מאז חורבן הבית, את נס קיבוץ נדחי ישראל (שניצניו החלו בימי העלייה הראשונה), על-פי הבטחת התורה: "ושב ה' א-לוהיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך", וחזון הנביאים שכל דבריהם אמת. המדינה היהודית מעניקה לכל יהודי את הזכות הטבעית להתיישב בארץ ישראל (אבל רק באזורים מסוימים בה, כידוע, והכרזת אזורים אחרים למרבה הצער ל'יודן ריין' בחסות ממשלתית).

עם הקמת המדינה היהודית הראשונה מזה 1884 שנה, תם עידן הגלות הנוראה שלא הייתה אלא מסכת אחת של אינקוויזיציות ופוגרומים וגירושים ועלילות דם ושחיטות אכזריות והשפלות ודיכוי ושפיכת דם ישראל כמים ושואה איומה שלא הייתה כמותה מאז היות אדם על פני האדמה.

והשאלה מטרידה: צמיחת גאולתנו, או, כמאמר ליצני הדור, צניחת גאולתנו?

אתחלתא דגאולה? - כמאמרם של מרבית גדולי הדור, אדמו"רים וראשי ישיבות, בכרוז שעליו חתמו במו ידיהם בשנת תש"ט: "נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה עם הקמתה של מדינת ישראל"; או חלילה מעשה שטן, תחבולה איומה של הסיטרא אחרא, כמאמר הקנאים מחוגי הרבי מסטמאר, רבני מונקאץ' ועוד, שגרסו שגם אם יהיו 120 הח"כים כולם חרדים חובשי שטריימלים, אולטרא-אורתודוקסים, עדיין יהיו בגדר חוטאים המרימים יד כנגד תורת משה?

האם מתקיימת בנו אמירתו של הגר"א המובאת ב'קול התור' "שכל הסגולות היקרות... באות רק כשהפעולה נעשית תחילה ע"י בני ישראל עצמם באיתערותא דלתתא" [התעוררות שבאה מלמטה, מן העם], וכדברי מרן הראי"ה קוק: "והננו רואים יד ה' נטויה לטובה לצמיחת קרן ישועה בארץ הקודש ואין שום ספק שלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרא [שאין הקב"ה פועל לעשיית נסי שקר]"?, או שמא עלינו לאמץ הטענה ש"אין להשלטון העצמי של היהודים בארץ הקודש שום שייכות לגאולה או לאתחלתא דגאולה", כמאמר אחד האדמו"רים הפופולריים, שקודמיו התפללו מן הסתם לטובת הצאר הצורר "ניקאלייא הראשון קיסר למדינות רוסיא ומלך פולין ירום הודו", כמודפס במחזורי תפילות החג של אז במדינות רוסיה ופולין.

לא נכניס ראשנו כמובן במחלוקת אידיאולוגית זו, אולם נעיר שגם מי שלגביו מדינת ישראל אינה בחינת אתחלתא דגאולה, אינו יכול להתעלם מן העובדות כמות שהן: כן או לא אתחלתא - נענתה משמיים לכל הפחות תפילה לאומית אחת, להתממשות חזון משה אבי הנביאים ושאר נביאי ישראל, בדבר קיבוץ נדחי ישראל בא"י – מהלך נסי מופלא, שאין לו אח ורע בתולדות האנושות. הן בדיוק לנס בלתי סביר זה ייחלנו ובדיוק לכך פיללנו לא רק בתפילות החגים: "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ", אלא גם בתפילות היום-יום: לא פחות מ-18 פעמים אנו מייחלים לקיבוץ גלויות בתפילת שחרית של חול, ובאחת מהן אף מעזים לטעון, שרק קיבוץ הגלויות - דווקא זה ולא משהו אחר! – ישמש לנו אות משמיים, ויאותת לגויי הארצות על המשך ההשגחה האלוקית: "אבינו אב הרחמן, הראנו אות לטובה וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ; יכירו ויידעו כל הגויים כי אתה ה' אלוקינו, אבינו אתה... למה יאמרו בעמים איה אלוקיהם"...

כיום, בעידן של תהיות שהשתוממויות, קשה להאמין שדווקא האדמו"ר מגור (השלישי), רבי יהודה אריה ליב אלתר, מהבולטים ברבני פולין ורוסיה שלחמו בציונות, כתב בספרו "שפת אמת", בדרשת חנוכה תרמ"א (1881), 67 שנה לפני קום המדינה, דברים אלה הנתפשים כנבואה ממש: "ג' הרגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב, וכנגדם יש ג' רגלים מתורה שבע"פ, והם אורות המקבלים, כדמיון [כמו] אור הלבנה שהיא [מקבלת אורה] מאור השמש... חנוכה הוא הארה מחג הסוכות, ופורים הארה מחג השבועות – ומחג הפסח [חג החירות שלגביו עדיין אין לנו מקביל] מקווים אנו להיות, כמו שכתוב: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'".

ומי שמחפש מיסטיקה שתרמז להשגחה פרטית במהלכים הלכאורה-טבעיים, ימצאם בשיטת א"ת ב"ש: כנגד כל יום מימי השבוע בו חל חג הפסח, יחול חג או יומא דפגרא, על בסיס שיטת א"ת ב"ש (למשל: תשעה באב יחול לעולם ביום בו חל באותה שנה א' של פסח; שבועות יחול לעולם ביום בשבוע בו חל ב' של פסח, וכן הלאה), ורק לשביעי של פסח (ז' דפסח) לא נמצא בן זוג (ז"ע), עד שנתכונן יום העצמאות (ע') דווקא ב-ז' של פסח. והדברים מדהימים.

רבי אברהם הכהן זצ"ל מרבני תוניס מצא רמזים מדהימים נוספים לגבי שנת הקמת המדינה: 18 אירועי יסוד בתולדות עם ישראל – אירעו בשנים שמניינן מסתיים בספרה 8 החל בלידת אברהם אבינו (1948 לבריאה), דרך לידת משה רבינו (2368), יציאת מצרים ומתן תורה (2448), כניסת בני ישראל בהנהגת יהושע ארצה (2488), בניית בית ראשון (2928) ושני (3408) ועוד ועוד, לרבות הקמת המדינה בשנת 5708 לבריאה.

תקצר היריעה מלצטט דברים שבעד ודברים שכנגד שהשמיעו גדולי ומורי הדור בעניינים אלה, ורבים נבוכים ותוהים בסוגיית על הגאולה ועל התמורה. נסתפק בדברי סיכום שכתב המחנך החרדי הדגול רבי אליהו כי-טוב (בעל 'ספר התודעה') בקונטרסו 'כבשי דרחמנא', בפרק התוהה אם האירועים מאז 1948 הם 'מעשה אלוקינו או ח"ו מעשה שטן': "וכי השטן כוח לו לעשות מעשים? והלא כל כוחו רק לחבל ולהרוס כל מפעל. האם הוא עשה כדי לפתוח שערי ארץ הקודש לעם קודש ולהביא זרע ישראל למקומות שנתקדשו ע"י אבותיהם? האם ח"ו השטן הוא זה שהפיל מורך בלב אוייבי ישראל והלביש עוז וגבורה בחורי ישראל? האם השטן הוא שפתח ברכת הארץ להוציא יבולה בשפע גובר והולך, המרווה תלמי ארץ וצמחה יברך? אם כאלה הם מעשי שטן, מה אתם מניחים להקב"ה? הרחמן הוא יצילנו מן הדעה הזו... ואם ראית אנשים מישראל שאינם מכירים בטובה כדי לברך עליה, שאינם יודעים בין מעשה אלוקינו למעשה שטן, בקש רחמים עליהם להינצל מעיוורון עיניים ולבלתי היכשל עוד בכפיות טובה, ואתה תמלא פיך שיר רון ושבח לה' אלוקי ישראל על אשר עשה, עושה ויעשה, עם כל עמו מעתה ועד עולם".

אכן, מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו. ואין זאת, כך פירש בעל הזוהר [תיקוני הזוהר, דף מ'], אלא כוחה של השכינה עצמה.