במרוצת העשור האחרון השתנתה לחלוטין המפה האסטרטגית של המזרח התיכון. זה התחיל עם המתקפה האמריקנית בעירק ב-9 במארס 2003 והפלת משטרו של
סדאם חוסיין – שינוי שהעניק יתרון גדול לאירן. חיסולו של המשטר העירקי שנלחם במשך שמונה שנים במגמות ההתפשטות של האיותאללה, פתח את זירת המזרח התיכון לחדירה אירנית. הדבר נכון במיוחד לגבי עירק, שכמחצית אוכלוסייתה היא שיעית ושוכנת בדרומה של המדינה – בקירבה גיאוגרפית המקלה על החדירה האירנית. זאת, למרות שלא כל השיעים בעירק נתונים להשפעתה של אירן. מנהיגם הרוחני של השיעים בעירק, עלי סיסתני, מתנגד לכפיפות למשטר האירני ומדגיש כי עירק עשירה בנפט, וכי הנהגת השיעים בעירק זו ההנהגה הראשית של השיעים בכל העולם ואין היא זקוקה לאפוטרופסות פרסית. יש לציין כי היו שלושה ניסיונות מצד אירן לרצות את סיסתני.
נסיגת הכוחות האמריקניים מעירק מקלה עוד יותר על החדירה האירנית. נורי אלמאלכי, ראש ממשלתה של עירק, מחוייב לאירן לא רק בגלל היותו שיעי, אלא משום שבזמן שלטונו של סדאם חוסיין, היה בגלות באירן, והוכרז כמבוקש בשל היותו מנהיג תנועת "אלדעווה" הנאמנה לאירן. מתנגדי אלמאלכי בקרב הסונים בעולם הערבי מזכירים את אמירתו: "ראשית כל אני שיעי, אחר כך מוסלמי ואחר כך עירקי". נאמנותו לאירן מתבטאת בכך שהוא מאפשר למיליציות שיעיות כמו זו של מוקתדא א-סאדר ולמיליציות אירניות להתקיים ולפעול בדרום עירק. מספר חבריהן נאמד ב-200 אלף. החיבור בין אירן ועירק יוצר יכולות צבאיות גדולות, היות שמספרם של אנשי הביטחון בעירק נאמד ב-850 אלף. גם שפע הנפט בעירק יגביר את יכולותיה של אירן. כי בניגוד לאירן שעתודות הנפט בה מתדלדלים, עירק מתוארת כאי הרובץ על ים של נפט המבטיח תפוקה למשך 120 שנה.
ירח דבש קצר
הציר האירני-עירקי מערער את היציבות והביטחון באיזור, מסכן את תפוקת הנפט ומאיים על ישראל, על המערב ועל מדינות ערב החרדות מהתעצמות ההשפעה האירנית. סעודיה מגבירה את התקפותיה נגד אלמאלכי, בשל היותו סוכן אירני המגן על משטרו של
בשאר אסד ונותן אור ירוק להעברת סיוע צבאי ולוגיסטי אירני לסוריה. עבדאללה מלך סעודיה אף קרא לארצות-הברית "לרסק את ראש הנחש האירני". איש הדת האירני הבכיר, אחמד חתאמי, האשים את סעודיה במתן מקלט לטרוריסטים ובביצוע פשעים במדינות ערב, כולל סוריה ובחריין, והזכיר כי אם סעודיה לא תחדל ממעשיה, היא תישרף באש שהיא עצמה מבעירה.
המשטר האירני שואף לצרף את טורקיה לציר החדש. פרשנים הביעו חשש כי ההתקרבות בין טורקיה ובין סוריה שהחלה לפני כחמש שנים, תחזק את הציר החדש, הואיל וטורקיה היא מעצמה צבאית השולטת בשני ימים ובמיצרי הבוספורוס, והתברכה בשפע של מקורות מים. אך חלום הבלהות הזה התנפץ לפני כשנה עם פרוץ המהומות בסוריה, וטורקיה שינתה כיוון בשל התנגדותה להשפעה האירנית. לאמיתו של דבר טורקיה מתנגדת לאירן, וסוריה היא שדה הקרב של התנגדות זו.
ביטוי לדאגותיה של טורקיה נתן הנשיא הטורקי עבדאללה ע'ול באומרו: "אפשר שהאזור ייכנס למלחמה איזורית או עדתית בגלל סכנת הגרעין האירני, וטורקיה אינה יכולה להתעלם מן ההתרחשויות. לכן, עליה להתכונן להתפתחות כזאת במישור הדיפלומטי ובמישור הצבאי. זה מחוייב המציאות".
עם חלוף ירח הדבש בין טורקיה לסוריה, בולטים לעין חילוקי הדעות והשוני באסטרטגיות בין אירן לטורקיה. ראש ועדת החוץ והביטחון בפרלמנט האירני, עלא אלדין ברוגרדי, הצהיר כי טורקיה נוקטת מדיניות קיצונית וחסרת היגיון כלפי סוריה. בשבועות האחרונים יש הסלמה במתקפות המילוליות, עד כדי השמעת איומים.
כשלון הברית הטורקית-סורית מפיח תקווה כי אפשר לעצור את ההתפשטות האירנית. הצבת טילי נאט"ו על אדמת טורקיה נגד מערך הטילים של אירן מגבירה את המתיחות בין שתי המדינות. ולאחרונה זימנה טורקיה את שגריר אירן באנקרה ומסרה לו איגרת חריפה נגד התמיכה האירנית במשטרו של אסד.
זאת ועוד, מרבית מדינות ערב מגוייסות נגד המשטר הסורי, בגלל כפיפותו לאירן, שכן התנגדות הערבים למשטר הסורי היא למעשה התנגדות לאירן. מבחינת מדינות ערב, הישרדותו של המשטר בסוריה פירושה חיזוק הציר האירני החדש המאיים עליהן, ובמיוחד על מדינות הנפט.
נוכח כל אלה, הפלת המשטר הסורי היא אינטרס עליון של העולם החופשי, היות שזו תשבור את הציר האירני במזרח התיכון, תרסק את חיזבאללה ותחליש את חמאס. המערב פעל בנחישות להפלת משטרו של מועמר קדאפי ולהבטחה של אספקת הנפט. אומנם בסוריה אין נפט, אך על הפרק עומד משהו חשוב בהרבה מן הנפט, והוא שלום העולם.
