סיקור רע

ענייני דיומא (1)

עם עזיבת הבריטים תכננו צבאות ערב לפלוש לארץ-ישראל, כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית. כל השאר - תירוצים ואגדות עירוניות של המפסידים ושל תומכיהם הנלהבים. וכמו בספורט - מה שלא משיגים בזירה עצמה, מנסים להשיג באמצעות שופטים משוחדים, או בדיווח מעוות.

לוח השנה הנוצרי הביא אליי דוא"ל מר"א, ידידי, ובו הוא צירף, להנאתי, בול, שהנפיק הדואר המצרי לרגל הטבח המתקרב ביהודי ארץ-ישראל.

ואני מביאו כאן לטובת השקרנים, לטובת הבכיינים, לטובת מי שאינם יודעים לשאול ולטובת הרוצים להאמין לכזבים.

ענייני דיומא (2)

בי"ח באייר - גם בשנה מעוברת - חל בדרך כלל ל"ג בעומר, ובו מציינים שני אירועים חשובים:

נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה, שצבאנו הפקיר את תושביו למר-גורלם בתש"ח; ואת מרד בר-כוכבא, שהשמאל כל כך אוהב לשנוא בעיוורונו (עד שאיני בטוח את מי שונא יותר השמאל - את בר-כוכבא, או את גבורת הסיקריקים במצדה?!).

מעבר לציון התאריך, ראוי להזכיר, כי ל"ג בעומר הוא יום חשוב בחינוכו של הנוער הישראלי על תרבות "הסחיבה". ומי שחולקים על דבריי, יתבוננו נא בנערים ובנערות, שאוגרים קרשים, שנגנבו מכל הבא ליד, על גבי עגלות קנייה, שנלקחו בהשאלה בלתי-חוזרת מהמרכולים.

פעם סיפר לי קבלן, של"ג בעומר מזיק מאוד לעסקיו - עד שהוא נחפז לפרק פיגומים ועבודות תפסנות, גם לפני תום העבודות - לפני שבהלת המדורות מתחילה (ובעצם, אצל המהדרים במצווה היא מתחילה כבר ביום העצמאות).

כיוון שלימדוני, שאין ערך למצווה, הנעשית באמצעות גזל, הלכתי לקרוא דבר תורה בעניין הזה, שנשנה כמה פעמים לאורך השנה (ובעיקר, בסוגיית סכך הגזול בסוכות, המטריף את הסוכה). והנה דברי הרב אליעזר מלמד:

"מן התורה אסור לאדם לגנוב מחברו כסף או חפצים, אפילו אם שוויים אינו מגיע לשוה פרוטה. כלומר אין הדבר תלוי בשווי הגניבה, אלא כל גניבה, ואפילו פעוטה ככל שתהיה, אסורה מן התורה. ועוד צריך להוסיף, שלא רק גניבת חפץ לצמיתות נחשבת גניבה, אלא גם מי שגונב על-מנת להחזיר, שרוצה להשתמש זמן מסוים בחפץ של חברו, ולאחר מכן להחזירו, אף מעשה זה נחשב גניבה ... יש אומרים שגם גניבה במשחק אסורה מן התורה. ויש אומרים שהואיל והדבר נעשה כמשחק, ולא כדי להשתמש בחפץ של החבר, לכן אין בזה איסור גניבה מהתורה, אלא שחכמים אסרו לעשות כן, כדי שלא יתרגלו על-ידי משחק כזה לגנוב ממש. אולם כאמור, אפילו אם מצד איסור הגניבה יש כאן איסור מדברי חכמים בלבד, מכל מקום בעצם גרימת הצער לחבר, עוברים על איסור תורה ...".

הצבא מתמודד רע עם תקשורת

שתי פרשיות נסמכו באחרונה זו לזו - פרשת סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, ופרשת אל"ם אילן מלכא, מח"ט גבעתי. בשתיהן הזדרזו יפי-נפש, המוסתים על-ידי התקשורת השמאלנית, לפגוע בכושרו המלחמתי של צבאנו, ולדכא את רצון מפקדיו לנצח.

ואין חשיבות בכך, שיפי-הנפש במקרים הללו הם הרמטכ"לים, שמוליכים את צבאנו לקראת עוד תבוסות.

שדה הקרב המודרני עתיר בתקשורת ובמצלמות, הפועלות כעת בזמן אמיתי, אינסטנט. וכמו שאומרים בחיל האוויר - מי שאינך רואה, הוא שיפילך.

אין די בידע צבאי (שגם אותו אין צבאנו "הירוק" טורח לתת לקציניו, לצערי). מפקד - ובוודאי מפקד בכיר - חייב להבין בתקשורת, ולדעת להתמודד עם נוכחותה בשדה הקרב. ולא - אין כל ערך למאמצי חייליו.

צבאנו, שקציניו הבכירים מתקשים לתאם קרב משולב בין-חילי ובין-זרועי, מתמודד רע מאוד עם התקשורת מאז ומתמיד; ודובר צה"ל אינו עוזר לו להיכשל בכך (מה עוד שלרוב ממנים לתפקיד קצין נטול כל ניסיון בתקשורת - כמו הנוכחי - רק משום שנותר בלתי-משובץ, הבטיחו לו קידום, או שהוא חבר של מישהו). לכן, אי-אפשר לדרוש (?!) מצבאנו, שיתמודד גם עם התקשורת בשדה הקרב.

ושברתי על כך הרבה עטים והרבה מקלדות, ונצרדתי בהרבה מאוד שיחות והרצאות; ולשווא.

נזכרתי במאמריי הישנים בעניין הזה - גם בכתב-העת הצבאי מערכות - כשקראתי את דברי התוכחה של ליאון פאנטה, שר ההגנה האמריקני. השר האמריקני ביקר בבסיס הגדול פורט בנינג בג'ורג'יה, ובראיון עיתונאי הגיב על פרסום תמונות של חיילים אמריקניים עם גוויות מחבלים באפגניסטן (התמונות צולמו לפני כשנתיים, ופורסמו רק עתה - למרות שהפנטגון ניסה לעצור את פרסומן בעיתונות).

"אנחנו חיים בעולם, שבו תמונות ממקום מבודד יכולות להפוך לכותרות תוך חמש-עשרה שניות, ולהסב נזק רב" - הזהיר השר פאנטה. לדבריו, שולטים כוחות ארצות-הברית בשטח, אך בגלל החלטות לא-חכמות של כמה חיילים, מפסידים האמריקנים בקרב על התודעה, כיוון שסיקור רע משבש את המאמץ המלחמתי.

האסטרטגיה האמריקנית, הסביר שר ההגנה, מושתתת על הרצון לשתף פעולה עם האפגנים בהשלטת סדר וביטחון בארצם - כדי לאפשר את הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן בעוד כשנתיים. כל התנהגות בלתי-הולמת של הכוחות האמריקניים וכל תמונה פוגענית מזיקות לשיתוף הפעולה העדין הזה.

השר הפגיע בסמלים ובקצינים לפקח טוב יותר על אנשיהם, כדי למנוע הישנות פעולות לא-חכמות, שמבצעים מעט "תפוחים רקובים".

הקפטן מת בשעת שיחת וידיאו עם אשתו

סוזן אוריאנה-קלארק ציפתה לשיחתה השבועית בווידיאו עם בעלה, קפטן ברוס, שמוצב בדרום אפגניסטן. אלא שבשניים במאי התמוטט בעלה במהלך שיחתם, ומת.

שיחות בטלפון ובווידיאו הפכו לערוץ הקשר העיקרי בין משפחות החיילים האמריקניים, המוצבים מעבר לים, ובין יקיריהן. מומחים טוענים, ששיחות טלפון ומכתבים (גם אלקטרוניים) הם הדבק, המאחה את המשפחות, ומחסן את החיילים מפני הלם קרב.

מצד שני, נגישות הטכנולוגיה - כולל מחשבים ומדיה חברתית - מעוררת בעיות כאשר הידיעות על אירועים קשים - ובהם נפילת חיילים - מתפשטות במהירות, ומקדימות את ההודעות הרשמיות.

"האלמנה קיבלה את ההודעה על מותו של ברוס באחת משיחותיהן בסקייפי, וקיווינו לנס, שלא הגיע" - מסרה משפחת קלארק בהודעתה - "למרות הנסיבות הקשות, אנחנו אסירי-תודה על שסוזן וברוס היו יחד ברגעיו האחרונים של ברוס".

יונה טורפת

יוהאן גאלטוּנג הנורווגי הוא פעיל שלום ידוע וסוציולוג נורווגי נודע, שהמציא כמעט לבדו את 'לימודי השלום' לפני כארבעים שנה. האקדמיה מלאה ביפי-נפש כמותו. גאלטונג צבר יוקרה רבה באירופה ובארצו, כיוון שבתחילת שנות החמישים היה מוכן להיאסר על דעותיו הפציפיסטיות.

בשנת 1959 היה גאלטונג בין מייסדי המכון הבינלאומי לחקר השלום באוסלו, וייסד כתב-עת ידוע לחקר השלום.

עתה הצליח גאלטונג להדהים גם את מעריציו המושבעים בשמאל הישראלי - בהרצאה באוניברסיטת אוסלו, במאמר לכתב-עת ובראיון להארץ התבטא גאלטונג באנטישמיות: הוא טען, כי אין לפסול קשר אפשרי בין אנדרס ברינג ברייוויק, רוצח ההמונים הנורווגי, לבין "המוסד" וישראל, מה עוד, שהרוצח משתייך לארגון "הבונים החופשיים", ש"מקורותיו יהודיים". בנוסף, הזכיר גאלטונג, כי יש קשר בין הפיגוע במפקדת הצבא הבריטי במלון המלך דוד בירושלים (בשנת 1946) לטבח בנורווגיה, כיוון ששניהם בוצעו באותו התאריך - 22 ביולי.

החוקר הידוע הסביר, כי "היהודים שולטים בתקשורת העולמית ומטים אותה לטובת ישראל", והמליץ לעיין מחדש בפרוטוקולים של זקני ציון. כמו-כן, טען גאלטונג, שאחד הגורמים לאנטישמיות, שהובילה לשואה, הוא עמדות המפתח, שתפסו יהודים בגרמניה.

פרופ' גד יאיר, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית, הישראלי הראשון, שחשף את התבטאויות גאלטונג בנורווגיה, כתב באתרו:

"על-פי כל קריטריון ציבורי ואקדמי, פרופ' גאלטונג היה עד עתה איש ראוי ומוערך. אם היה צריך לסמוך על שוחר שלום כלשהו בעולם הזה, היה זה על הסוציולוג הנורווגי יוהאן גאלטונג. רקע זה נותן פשר לתדהמה שאחזה את האקדמיה הנורווגית למשמע דבריו. זו אותה תדהמה שחולל הרוצח ברייוויק באוסלו - המסמלת עבור רבים בעולם את עיר השלום. כיצד יכול להיות, שואלים כעת אנשי אקדמיה בנורווגיה, שהאיש שוחר השלום הזה סומך דבריו על פרסומים ניאו-נאציים ומפיץ את רעיונותיהם בהרצאות, בראיונות ובכתובים? האם גם הוא, כמו בריוויק, אומר שלום במועל-יד?”

ומוסיף פרופ' יאיר -

"בדיקה מעמיקה יותר מגלה כי תפיסותיו הניאו-נאציות של גאלטונג אינן חדשות. הנה, בהרצאתו במכון לחקר השלום והצדק בסן-דייגו, כבר ב-2010, הצהיר גאלטונג - באופן מנומק יותר מגינתר גראס - כי "הקשר בין היהדות לנצרות בארצות-הברית הוא בעיית המפתח בימינו" וכי ישראל מאיימת על ארצות-הברית שהיא תחשוף את מעלליה כלפי האינדיאנים. בשל הסחיטה הישראלית, שתי האימפריות הללו שולטות בצוותא בעולם, כשהגדולה נשלטת על-ידי הקטנה. למעשה, מדבריו משתמע - ללא התפלפלות מתחכמת - כי התנועה הציונית מבקשת לשלוט בעולם לטובת 13 מיליון היהודים בו, וכי היא עושה כן באמצעות השליטה הסחטנית בארצות-הברית".

מעניין איך יסביר עכשיו השמאל הישראלי את עמדותיו של גורו השלום, שהפך, מסתבר, כבר מזמן לקוויזלינג.

עיטור מאוחר

שש שנים תחקר חיל האוויר את החילוץ האווירי של סיירת מטכ"ל בתום פעולתה בבעל-בק בשלהי מלחמת לבנון השנייה.

כמעריץ את תרבות התחקור בחיל האוויר, המציבה כדוגמה הפוכה לתרבות החפיף והסמוך, שמכה ב"ירוקים", אסיר את כובעי שוב בפני "הכחולים".

מפאת כבוד הגיבורים אין טעם להיחפז. אל"ם דני שיפנבאור (שעוטר אחר נפילתו בתרגיל ברומניה לפני כשנתיים) ושבעת חבריו לטייסת היסעורים - סא"ל ע', סא"ל נ', סרן ב', רנ"ג מ', רס"ם נ', רס"ם ע' ורס"ר נ' - שהטיסו את שני היסעורים במבצע, יכולים עתה להיכנס בשקט לכותל המזרח של מי שראויים לעיטוריהם.

לצערי, רבים מדי מהמעוטרים בצבאנו - כולל בעיטור הגבורה הבכיר ביותר; וביניהם קצינים בכירים - קיבלו את עיטורים על סיפורי להד"ם ועל מצגי-שווא, שלא תוחקרו מעולם.