החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את כתב
הארץ,
אורי בלאו, אינה יכולה שלא להתפרש כפגיעה שקופה בחופש העיתונות בישראל. כבר היו דברים מעולם ובמסגרת מילוי תפקידם אך טבעי הוא שעיתונאים מחזיקים ברשותם מסמכים מסווגים, מבלי שמישהו ירד עליהם ב"עליהום".
מקרהו של אורי בלאו הוא, אפוא, תקדימי בהחלט, באשר זו הפעם הראשונה בישראל שבה מוגש כתב-אישום נגד עיתונאי בגין החזקת ידיעות סודיות. אחרי ככלות הכל, אורי בלאו אינו מרגל. כל שעשה היה מילוי שליחותו העיתונאית. והרי היועץ המשפטי בעצמו הודה בגלוי שלבלאו לא הייתה כל כוונה לפגוע בבטחון המדינה. יתר על כן: היועץ אף היה מוכן להבהיר שלבלאו לא מיוחסת עבירת-ריגול במשמעותה המקובלת.
התביעה נגד אורי בלאו היא התפרצות לדלת פתוחה. הוא החזיק במסמכים בתום-לב ובתוקף תחקירו העיתונאי, ואלה היו בחזקתו בלבד, מבלי שהגיעו לאיזשהו גורם עוין. וחוץ מזה, יש לזכור, ש
כל החומר הלגיטימי שפורסם עבר קודם לכן צנזורה, כמקובל, והיא הנותנת. במילים אחרות: בפרסום לא היה, אפוא, משום פגיעה בבטחון המדינה, שאחרת לא היה זוכה לאישור צנזורלי.
רוע הגזירה החזקת מסמכים סודיים נהוגה מאז ומתמיד אצל מי שהוא עיתונאי-תחקירן וזכות זו היא לחם-חוקו. מה שעשה אורי בלאו היה, בסך-הכל, חשיפה בפני הציבור של מה שניסו להסתיר מעיניו, אבל בחסות החוק כמובן, שאם לא כן היה פשוט מועל בשליחותו.
נאמן עלינו גם גילוי הדעת שפירסמו אתמול שבעה כתבים ופרשנים צבאיים בכירים באמצעי התקשורת. בגילוי הדעת שלהם מודים השבעה שהם אכן עוסקים, מדי יום, באיסוף ידיעות המוגדרות סודיות. חזקה על מערכת הביטחון שאינה מתכוונת להעמידם על כך לדין. אילו עשתה זאת, היה הדבר מתפרש כתקדים משפטי. מטבע הדברים היה תקדים כזה הופך כל עיתונאי לעבריין בפוטנציה. לחלופין הוא גם היה משתיק את התקשורת והופך את מערכת הביטחון לאטומה ולחסינה מביקורת. במשתמע הוא אף היה פוגע בכך באושיות הדמוקרטיה.
החלטת היועץ המשפטי לממשלה מחזירה את ישראל שנות-דור אחורה ומעמידה בספק גדול את הגדרתה כמדינה בעלת חופש-עיתונות לשמו. ההחלטה להעמיד את אורי בלאו לדין היא, לכן, לא רק חציית קו אדום, אלא גם
גזירה שהעיתונאים אינם יכולים לעמוד בה.
בנסיבות המיוחדות של המקרה, בהן החזיר בלאו את עשרות המסמכים שהיו בידיו, מצופה עכשיו מרשויות החוק שיבטלו את רוע הגזירה שלהן, והיה מחנה העיתונאים טהור.
