כאשר יורים עלינו, אין לנו ברירה אלא להתגונן ולהשיב מלחמה שערה. כשאויבינו מנכסים לעצמם גם את המיתוסים ואת הסמלים שלנו, אין לנו ברירה אלא לצאת לקרב להגנת התרבות שלנו שיצרה את המיתוסים והסמלים הללו, שנולדו על האדמה הזאת, עליה היום יושבת מדינת ישראל, שצריכה להוות בית לאומי לעם היהודי כולו. אותם המיתוסים והסמלים, אותה השפה והתרבות שלאורם שמרנו על קיומנו, על ייחודנו ונבדלותנו משאר העמים לאורך הדורות, והם אשר מעניקים לנו את זהותנו הקולקטיבית מעבר לשפות המדוברות בארצות מוצאנו בגלויות השונות; בזכות אותה התרבות לא נטמענו בין העמים האחרים.
השפה היא הביטוי של התרבות. השפה העברית היא הביטוי של תרבות עם ישראל. בזכותה אנחנו שומרים על תרבותנו העתיקה עד היום, וזאת בניגוד לכל התרבויות של הזמן העתיק שנטמעו ונמחו ואין להן זכר. זולת זה השמור להיסטוריונים וארכיאולוגים בלבד. כפרפראזה על הנאמר בפרקי אבות, "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל", אפשר לומר, כי היום, כשרוב העם אינו שומר מצוות, כי התרבות העברית תשמור עלינו ככל שאנחנו נשמור עליה.
העברית היא שפה עתיקת-יומין שקושרת אותנו באופן מיידי אל שורשינו התרבותיים, אל ספר הספרים שהוא כל כך שלנו וכל כך אוניברסלי. ספריהן המקודשים של שתי התרבויות המונותאיסטיות האחרות נכתבו על-פי הדגם שסיפק להן התנ"ך שלנו. השפה והתרבות העברית הן המכנה המשותף שקושר את כולנו להיות עם, על-אף השוני שבין הגלויות והפזורות והעליות מארצות רבות ושונות. הן שורש נשמתו של העם היהודי שהמשיך להתקיים כלאום אף ללא טריטוריה.
שפת השירה ואף על-פי כן העברית, שפת התנ"ך, היא שפה שמעטים דוברים בה, ומעטים עוד יותר שולטים בה על בוריה. זה פרדוקס שיש לתת עליו את הדעת. היא שפת העם היהודי, אך רוב היהודים בעולם אינם שולטים בה. אנחנו עם קטן שרק חלקו חי במדינתנו הקטנה שהיא היחידה בעולם כולו, בה אנשים מדברים עברית. היא המדינה היחידה בעולם שמשמרת את העברית כשפה חיה. מעטים הם משמרי העברית. המשוררים העבריים הם משמרי שפתם ותרבותם המובהקים ביותר.
העברית היא אשר משמרת את התרבות העתיקה שלנו. היא המובילה בתוכה, כערך מובנה, לא רק את תולדותיה שלה, אלא גם את תולדותינו אנו. עלינו לדאוג לכך שתהיה זאת שפה חיה ותוססת לא רק כשפת דיבור, אלא כשפת היצירה המזוקקת ביותר – היא שפת השירה. כי שפת השירה היא השפה הכי קונוטטיבית, שיוצרת זיקות בין העבר לבין החידושים הלשוניים שהם פרי יצירתם של המשוררים העכשויים. אומרים שהמשוררים של היום יוצרים את שפת הסופרים של המחר. כי השירה היא המעבדה הלשונית המשוכללת והאמיתית ביותר. שפת השירה היא הכי מדויקת ומשוכללת בניסוח דקויות מעודנות של תובנה ורגש.
תמיכה ציבורית שירה היא אם ומלכת האמנויות. היא האמנות הראשונית, כלי הביטוי והמחשבה, שקדמה הן לפילוסופיה והן לפרוזה. כל המיתוסים הקדומים והאפוסים הקדומים כתובים בלשון שירה. המיטב שבדרמה הוא שירה כמו שמיטב הפרוזה הוא שירה. גם אמנויות פלסטיות במיטבן זוכות לכינוי "שירה". השירה היא שיח שהוא הכי אינטימי והכי אוניברסלי בו בזמן. השירה יוצרת את לשון העתיד ובה בעת יונקת משורשי העבר ומחייה את מכמניו.
דווקא משום שדוברי העברית והיוצרים בעברית הם כל כך מועטים, בעוד שלשפות האחרות יש אוכלוסיות של מיליונים שמשמרות אותן - כגון: אנגלית, צרפתית, ערבית, רוסית, ספרדית, פורטוגזית, ועוד – דווקא משום כך יוצרי העברית זקוקים ליותר תמיכה ציבורית. מפני שזה באמת מעניינה של המדינה שמבקשת את המשך קיומה.
כבוד מחודש עלינו לעודד ולתמוך בשירה ובאלה העוסקים בה, כי היא הביטוי הנעלה ביותר של הנפש האנושית ושל רוח האדם. הידרדרותה, הידלדלותה והיחלשותה של השירה העברית מסכנת אף את תרבות ישראל, שהופכת להיות שטחית ורדודה. השירה העברית שאין עוררין על חשיבותה – איננה פופולרית, אין לה רייטינג, מפני שהיא דורשת הרבה ידע מוקדם. ומה שאין לו רייטינג, איננו משתלם, אין משלמים עבורו.
השבר הגיע כי במשך כ-30 השנים האחרונות מערכת החינוך הלכה והחסירה מלימודי הספרות העברית ועוד ויותר מכך מלימודי השירה. השבר הגיע גם בגלל שהחברה הישראלית עברה שינויים ומהפכים והפכה לחברה מטריאליסטית המעדיפה את כוח הממון על פני כוח הרוח. בישראל של היום האליטות המשפיעות הן אליטות ההון ולא אליטות אינטלקטואליות. את המצב הזה צריך לתקן. צריך להחזיר את
כבודם האבוד של היוצרים העבריים המקוריים, בראש ובראשונה - המשוררים - ולהפוך אותם לגיבורי תרבות ומודלים להערכה במקום גיבורי הרייטינג העכשויים, "הסלבס".
עלינו לזכור כי משוררי ישראל יכולים להיות הנאמנים והמסורים שבשגריריה, שנושאים איתם באמת ובתמים מסר של שלום ושל הומניזם ולא רק במחיר הגשת הלחי השנייה וההתרפסות בפני העולם הערבי העוין. אילו רק ידעה המדינה לתמוך בהם, להיעזר בהם, לגבותם.
