למה חוזרים לרחוב קפלן?

חוזרים לרחוב קפלן כי עברה שנה מאז תקעה דפני ליף יתד של אוהל, וכולנו עצרנו את הנשימה ופתחנו את הלב. אצל כולנו נפתח חלון של תקווה לבנה לנוכח הווה אפור ועתיד שחור. כולנו ראינו פתאום בקצה המנהרה את האור. כולנו רצנו לרחובות, כל שבת, שוב ושוב, כמו פרפרים אל האור. כולנו ראינו פתאום איך ילדה אחת קטנה שאבה מכולנו את מעט הכוח שנותר בנו, וכולנו רצינו עוד. אז רצנו לכיכרות, רצנו למחות.

עברה שנה, וכמעט שום דבר לא השתנה. הספין של ביבי עם טרכטנברג היה הסימן הראשון לכך שהתקווה הגדולה שלנו נאלצה להידחס אל תוך כרך עבה של דוח, עם מאות דפים ואלפי סדרות של נתונים, ועם המלצות, ותוספות, ונספחים וקשקושים שרק בעלי מקצועות חופשיים מבינים ואוהבים.

ספין רדף ספין (כן או לא יקבלו את כל הדוח, ונתניהו הטיל את כל "כובד" משקלו), אחיתופל נפגש עם שר האופל, ובצלחות העניים עדיין אין אוכל. העולם הישן כמנהגו נוהג, ברוני הכלכלה והמשק, טייקונים וגובי ריביות-נשך עדיין מתפוצצים מצחוק בכל פעם שהממשלה עושה לנו ספין.

אבל דבר אחד כן השתנה. אנחנו השתנינו. אנחנו כבר לא אותם העבדים הכנועים שהיינו. בעטנו בקוטג' ובתנובה, בעטנו בחברות הסלולר, בעטנו בסדר הישן מכל הכיוונים. לפעמים הצלחנו, יותר מדי פעמים נכשלנו, אבל דבר אחד קרה - השתנינו. מה שהיה כבר לא יהיה, והסדר הישן מחזיק מעמד בציפורניים ובשיניים, נושך אותנו, בועט בנו, שורט אותנו. אבל אנחנו כבר לא מה שהיינו.

אנחנו השתנינו. עכשיו תורם!

כשיצאנו לדרך חשבנו שנשנה את עתידנו במכה. התימנים הצליחו, התוניסאים הצליחו, הלובים הצליחו, המצרים הצליחו, הסורים שילמו בעשרות אלפי קורבנות והם יצליחו, אז למה שאנחנו לא נצליח?

התשובה היא, כי אנחנו לא צרפת. כי למרות התאריך המפתה (14.7 הוא היום שדפני ליף תניע שוב את התהליך והוא יום הבסטיליה), ולמרות שהתאריך מזמין, אנחנו לא מוציאים גיליוטינות לכיכר. המהפכה הישראלית לא תהיה המהפכה הצרפתית. היא תדמה יותר למהפכה האנגלית, עם נימוסי שולחן ותה של 5 אחר-הצהריים. למה?

כי אנחנו לא שופכים את המים עם התינוק, ואנחנו לא רוצים לקעקע את יסודות הדמוקרטיה (לפחות "אנחנו" הם אלה שלהקת המתסיסים הלאומנים קוראים להם בזלזול "שמאל קיצוני ואנרכיסטי"). וזה לא שההנהגה הישראלית היא פחות צינית או יותר אחראית מזו של כל העמים שסביבנו, וזה לא שהיא לא נגועה בשחיתות, בסיאוב ובטירוף מערכות מוחלט המופנה לטובת הישרדות פוליטית ותו לא. זה לא שההנהגה הישראלית היא הנהגה ערכית (או מוסרית רחמנא לצלן), אלא שאנחנו אחראיים, ערכיים ומוסריים ואנחנו לא נבצע הפיכה של תחריר (למרות שבמקרים כמו של אלימות המשטרה זה ממש מפתה להשיב לשלטון האכזרי הזה כגמולו).

אבל, כל אלה אינם סיבה מספקת כדי לזרוק את ההבטחה שכל אחד מאיתנו נתן לעצמו בעת שהביא את ילדיו לעולם. ילדינו יגדלו לתוך עולם טוב יותר משהוא היה כאשר אנו באנו אליו. אלימות אינה דרכנו, עושק וגזל אינם מטרותינו, וסיאוב ושחיתות אינם יעדינו. לא ננצח את המנגנון בדרכים שלו (למרות הפיתוי), אלא בדרכינו שלנו. זה יקח יותר זמן, אבל העולם שייוולד כאן יצור מציאות חדשה שלא יהיו בה כל הרעות החולות של שלטון ציני, אכזרי, מנוכר ואלים.

לדור הבא שלנו מגיע לחיות בעולם שבו מכבדים את הזולת ועובדים יחד איתו (ולא עליו).

כי המאבק החברתי הוא כבר לא על דיור, ולא על יוקר המחיה, ולא על מחירי הקוטג' או על מלאי הקרקעות לבנייה. הוא גם לא על החינוך, הבריאות או הרווחה. הוא לא על אלה, ובאותה העת הוא גם על כל אחד מאלה. הוא לא והוא גם, משום שהוא מאבק על פניה של החברה הישראלית כולה, על אורחות-חייה ועל ערכיה. הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית ועל עתידה.

זהו מאבק שעיקרו הוא ניצחון הרוח על החומר, וזוהי תמצית חיינו כאן כעם, כאומה. באנו הנה בראשית המאה הקודמת עם חלום שנישא על כנף הרוח, וזה כל מה שהיה לנו. והגשמנו אותו בחומר, בנינו, עבדנו, הזענו והקמנו את המדינה הזו מעפר ואפר. את כל זה עשינו ביחד. למרות ההבדלים בין עדות ותרבויות, ובזכות ההבדלים הללו.

ומאז, אש זרה עברה כאן והציתה להבות גדולות של ניכור, בידול ואפילו שנאה. התחלנו לקרוא זה לזה בשמות "סמולנים" (אני עדיין משוכנע שהמילה הזו נולדה אצל בור שאינו יודע קרוא וכתוב, ומאז אומצה לחיק מפיצי שטנה).

אש זרה רצה כאן בשדות שהיו פעם שדות חיטה וחרציות, אש זרה של ניכור, סיאוב, דיכוי ושיסוי. אש של שליחי ציבור שנותנים לציבור את מבוקשו (דם ושדות קטל, גיוס שווה לכולם), במקום לספק את צרכיו כדי שיפסיק לבקש את דם אחיו.

אש זרה רצה כאן ומעלה באש את המרקם החברתי של תמיכה, עזרה, חיבה, ידידות ושמחה. אש זרה של פשע, גזל, עושק וגניבה, שוחד ושלמוני בצע. ראשי ערים, שרים, שליחי ציבור וחברי כנסת, רבנים, בעלי ממון, ברוני תקשורת ואנרגיה. תרבות ציבורית של גנבי סוסים. מוכרים לך ביום את שגנבו ממך בלילה.

אין דרך אחרת אלא לנקות את המרחב הציבורי שלנו מכל אלה. במקום שבו אין אנשים, הייה אתה לאיש. דפני תקעה יתד קטנה והעירה את האיש והאישה שבנו. התעוררנו, פשוט, כי אין דרך אחרת. עולם כזה איני רוצה להשאיר לילדיי.

בעולם הזֶן של יפן נוהגים לומר: "אם אתה מדליק עששית לחברך, היא תאיר גם את דרכך שלך". כמעט חצי מיליון עששיות דלקו בקיץ שעבר הודות לדפני, ואני מאמין שהן ידלקו גם הקיץ הזה. להתראות ברחוב קפלן במוצ"ש הקרוב. כי אנחנו השתנינו, עכשיו תורם!