בית המשוגעים שלנו

מקובל לומר שחוכמה לאחר מעשה אינה חוכמה, וש"סוף מעשה במחשבה תחילה" היא החוכמה האמיתית. אבל כיצד אפשר להבין את העובדה שגם לאחר מעשה אין חוכמה? אלברט איינשטיין הגדיר את החזרה על אותו ניסוי פעמים רבות מתוך ציפייה לתוצאה שונה כאי-שפיות. התרגלנו לאי-שפיות שכזו מצד אנשי הרוח שלנו: הם עוסקים בעניינים שברוח, המשתנים לפי הרוח, אך לא לפי השכל. כבר ויתרנו על האפשרות שהמנהיגות היהודית תנהג אי-פעם על-פי מיהו חכם הרואה את הנולד. לכאורה, אין הם רואים את הנולד גם על בטן הריונית של תשעה חודשים. כך לפי דוח המבקר אודות אסון השריפה בכרמל. אבל לפחות שלאחר מעשה ילמדו חוכמה, ולא יחזרו על אותו ניסוי!

לצורך הבחינה של חוכמה שלאחר מעשה, הלכתי לאחור כדי עשור אחד, אל אהוד ברק של אמצע שנת 2002, אחרי ה-11 בספטמבר, 20 חודש לתוך מערכת הטבח-ביהודים בהנהגתו של יאסר ערפאת, ובעקבותיה - מבצע "חומת מגן". המראיין הוא בני מוריס, היסטוריון של ישראל בעת החדשה, שנודע בעיקר בשל מחקריו אודות בעיות הפליטים שנוצרו בעקבות מלחמת הקוממיות. מתוך הראיון נדלה כמה משפטי מפתח, תובנות של ראש הממשלה שכשל, ונבדוק האם נלמדה החוכמה שלאחר מעשה עשור מאוחר יותר.

אויב ערמומי ואכזר

"קלינטון", אומר ברק, "הניח על השולחן, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מתווה סָדור לסיום הסכסוך. המתווה היה קרוב מאוד לדרישות של ה'פלשתינים', אלא שערפאת סירב לקבל את המתווה אפילו כבסיס למשא-ומתן, היפנה לנו עורף, ובמתכוון פנה לטרור. זהו כל הסיפור, וכל השאר הוא רכילות". כך מסכם ברק את כל הספרות המנסה להסביר מדוע כשלה פסגת קמפ-דייוויד של 1999. "המתווה כלל מסירה של 92 אחוז משטח יהודה ושומרון למדינה הפלשתינית, פיצוי בשטח על אותם 8 אחוזים שיסופחו לישראל, ריבונות על מחצית ירושלים, כולל ריבונות חלקית על הר הבית, ויתור על תביעת השיבה של הפליטים וסיוע בינלאומי נרחב לשיקומם. ערפאת אמר 'לא'. קלינטון הזועם דפק על השולחן ואמר 'אתה מוביל את העם שלך ואת האזור כולו לאסון'".

"מה שערפאת רוצה הוא מדינת פלשתין בכל פלשתין. את מה שאנו רואים כהכרח מובן מאליו, שתי מדינות לשני עמים, הוא שולל. ישראל חזקה מדי מכדי להביסה, ורק בשל כך הוא מכיר בה. תוכנית המשחק שלו היא מדינה פלשתינית, ולהשאיר את הדלת פתוחה לתביעות "לגיטימיות" בהמשך הדרך. לעת הזו הם מוכנים להודנה דוגמת חודייבייה. הם ינצלו את הדמוקרטיה והסובלנות של ישראל להפיכתה למדינת כל אזרחיה - מטרה המשותפת ללאומנים הערביים ולשמאלנים היהודים. או-אז הם ידחקו לקבלת מדינה דו-לאומית, ואז הדמוגרפיה והשחיקה יעשו את שלהם לעבר מדינה בעלת רוב מוסלמי ומיעוט יהודי. ייתכן כי אין מדובר בגירוש כל היהודים, אבל כן מדובר בהרס המדינה היהודית. זהו החזון שלהם. גם אם אינם מדברים עליו בגלוי, זהו החזון שלהם. ערפאת רואה את עצמו כצלאח א-דין, ובישראל - את הממלכה הצלבניית שקיומה תלוי על בלימה".

ערפאת, אומר ברק, מאמין כי ישראל משוללת זכות קיום, והוא מבקש את חיסולה. זאת, כיוון ש"ערפאת אינו מכיר בלאום היהודי אלא רק בדת יהודית, כיוון שאוזכרה בקוראן.....לכן הוא דורש ריבונות בלעדית על הר הבית ושולל את קיומו של מקדש יהודי שם מאז ומעולם. זוהי, בסיכום בזעיר אנפין, שלילת כל זיקה יהודית לארץ ישראל. לכן סירב ערפאת לקבל אפילו את הניסוח הערטילאי ביותר של קלינטון שאיזכר ריבונות יהודית על האדמה שמתחת לשטח הר-הבית".

במהלך הראיון מניד ברק בראשו בתדהמה ובצער נוכח הדו-פרצופיות של הפלשתינים ובעיקר של ערפאת, ואומר: "ערפאת והערבים הם תוצר של תרבות שבה אמירת שקר אינה יוצרת שום סתירה מחשבתית. הם אינם סובלים מן הקושי לשקר שהוא יסוד מובנה בתרבות היהודית-נוצרית. האמת היא סיווג חסר חשיבות. יש מה שמשרת את המטרה ויש מה שאינו משרת אותה. הם רואים את עצמם כשליחים של תנועה לאומית שהכל מותר לה. ה'אמת' אינה קיימת. המשנה לראש השב"כ האמריקני אמר לי פעם כי יש חברות שבהן מבדקים לגילוי שקרים אינם פועלים, אלו חברות שבהן אין סתירה מחשבתית באמירת כזב". ברק מגבה את אמירתו באירוע שבו התכחש ערפאת לקיומם של פעילי טרור, עד שעוזריו פשוט מתפקעים מצחוק. ברק אינו מזלזל בערפאת, להפך, הוא חושב אותו לאויב ערמומי ואכזר.

עם היבחרו לראשות הממשלה, יצא ברק למתקפת שלום בכל החזיתות - סוריה, לבנון והפלשתינים - מתוך תחושת אסון הממשמש ובא של "התנגשות עם קרחון, וכי אחריות מנהיגותית מחייבת פעולות מנע מפני אסון". 18 החודשים של כהונת קלינטון היא "חלון ההזדמנויות הצר שייסגר אם אירן או עירק ישיגו נשק גרעיני, ואם המדינות הגובלות עם ישראל יעברו תמורה איסלאמיסטית יסודנית".

ברק טען כי "אף על-פי שהסכם שלום רשמי לא יסיים את הסכסוך, כי לזאת יידרשו דורות, יש ערך עצום למסגרת של שלום רשמי שיניח אזיקי שלום על החברות הערביות. ללא תנועה לעבר שלום כזה, אנו נעים לעבר הקרחון". ולמרות זאת "אמרתי לקלינטון ביום הראשון של ועידת הפסגה כי איני יודע אם ערפאת בא כדי להגיע לעסקה, או כדי לזכות במירב הוויתורים עד לסיומו של ממשל קלינטון".

ברק יודע כי ביקורו של שרון בהר הבית לא היה אלא אמתלא לפתיחה במרחץ הדמים. "יש לנו מודיעין מוצק שערפאת תכנן לשחרר את כלבי המלחמה, התנגשות אלימה, וביקור של שרון הוא אמתלא מצוינת בלבד". גם היציאה מלבנון לא גרמה להתקוממות הפלשתינית, על-פי ברק, למרות שלדעת המראיין אין ספק שה"פלשתינים" שאבו עידוד והשראה מן הבריחה מדרום לבנון. ברק אינו מסכים שהנסיגה המבוהלת מלבנון הביאה את האינתיפאדה. "הבטחתי לצאת תוך שנה וזה מה שעשיתי, ולולא נסוגונו, המצב היה הרבה יותר גרוע: היינו נלחמים בשתי חזיתות, הפלשתינית והלבנונית, וחיזבאללה היה זוכה בלגיטימציה בינלאומית על תקן של תנועת שחרור נגד הכובש. לו היינו בלבנון, היינו צריכים לגייס מאה אלף, ולא שלושים". ברק מודה כי הנסיגה לא תמנע הסלמה למלחמה כוללת נגד לבנון-סוריה שלמניעתה היא נועדה, וכך הוצגה לציבור.

את הטענה כאילו ה"פלשתינים" הגיעו לפסגה בלתי מוכנים מכנה ברק "שטויות. לפני הפסגה היו חודשים של דיונים ומו"מ ופגישות בשטוקהולם, בישראל וברצועה. האם הם היו מוכנים יותר לו דחינו לאוגוסט? קשקוש".

לטענה כאילו ההתנחלויות היו המכשול להסכם, אומר ברק "כל עוד הייתי ראש הממשלה, לא הקמנו יישובים חדשים ולמעשה פירקנו לא מעט היאחזויות בלתי חוקיות", מתגאה ברק בהישגיו. "הבטחתי לערפאת כי לא יהיו יישובים חדשים - גם אם אני נאלץ להמשיך את פיתוח הקיימים על-פי החלטות ממשלות קודמות. היה בידי טיעון מנצח. אני רוצה להגיע להסכם שלום תוך 16 חודש. מה שייבנה יישאר בתחום שאתם, הפלשתינים, תסכימו שיישאר בידינו, וכל מה שלא יישאר בידינו יהיה הרווח שלכם בריבונות שלכם עבור הפליטים שלכם. בכל מקרה לא תפסידו דבר".

ברק מקבל כי ההיגיון שלו אינו מפיס את דעתם של ה"פלשתינים" הרואים בכל יום את אדמתם גזולה ונעשית ישראלית, ולכן נאלץ להסכים להרחבת היישובים הקיימים רק כאמצעי פיוס לימין הישראלי, בעוד שהוא דוהר קדימה לעבר השלום וההתכנסות מכל השטח.

ברק מכנה "שקר" את הטענה כאילו הציע לערפאת לא מדינה, כי אם בנטוסטנים ללא קשר קרקעי ביניהם. "ערפאת שיקר כי חשש שמא ישמעו האזרחים הפלשתינים אודות ההצעה האמיתית של קלינטון והמפה הכוללת 92 אחוז משטח הגדה המערבית ויאמרו: כבוד היושב הראש, מדוע לא נענית להצעה?!".

למרות כל הוויתורים בשטח ובביטחון שכללו עד 95 אחוז מן השטח והסכמה לכוח בינלאומי על הירדן, יש דבר אחד שברק לא היה מוכן לוותר עליו: "אסור להרשות ולו לפליט אחד להיכנס על סמך תביעת השיבה. איננו יכולים לקבל על עצמנו את האחריות ההיסטורית ליצירת הבעיה".

"אסד דרש כניעה לדרישותיו ללא תנאי"

ברק מסביר את המדיניות של "סוריה - תחילה": "תמיד תמכתי בסוריה תחילה, כי להם יש צבא סדיר גדול ונשק שמחוץ לתקן ואמצעים להפציץ עם נשק לא תקני. זוהי סכנה קיומית. אחרי סוריה באה לבנון, והבעיה הסורית נגישה יותר לפתרון מן הבעיה הפלשתינית. שלום עם סוריה יגביל את יכולתם של הפלשתינים להרחיב את הסכסוך. מאידך, פתרון הבעיה הפלשתינית לא יועיל במאום לשיכוך הבעיה הקיומית הגלומה בסורים. כך חשב רבין", אומר ברק. הוא מסר לערפאת שהעדיפות שלו הוא להשיג הסכם עם הסורים, שלא על חשבון ה"פלשתינים".

על-פי ברק, נתניהו הציע, באמצעות מקורבו רון לאודר, נסיגה מרמת הגולן לקו קרוב מאוד לקו המים, והמו"מ נכשל בשל התנגדותם של אריאל שרון ויצחק מרדכי. ברק הציע לחאפז אסד אפילו יותר, עד לשכשוך רגליו בכינרת. ברק מסביר את הסירוב כך: "אסד דרש כניעה לתביעותיו ללא תנאי. רק אז היה מוכן להיכנס למו"מ של ממש. לזאת לא הסכמתי. אנו חייבים להמשיך ולחיות במזה"ת, ולו הסכמנו לויתורים היינו נחשבים לחלשים, ומזמינים התעללות".

ולמרות זאת, מאמין ברק כי חאפז אסד מעוניין להגיע להסכם היה כן ואמיתי.

ברק דוחה את הטענות כי הוא סלד אישית מערפאת. "אני המנהיג הישראלי שנפגש עמו יותר מכולם", זוקף ברק לזכותו. "הוא ביקר בבית רבין רק לאחר שזה נרצח ונטמן. ערפאת ביקר אותי בכוכב יאיר, ואשתי נאווה בישלה בשבילו. אבו-מאזן ואשתי ישבו והחליפו סיפורים אודות צפת, שכן משפחתה ומשפחתו היו סוחרים צפתיים. פגשתי בו גם בבית ידידים ברמאללה ובעזה".

ברק תומך בפעולה הצבאית של שרון (חומת מגן) לתוככי הערים ה"פלשתיניות" שכם, ג'נין, בית לחם, רמאללה, קלקיליה וטול-כרם ואומר "אני הייתי עושה זאת ביתר שאת וביתר מהירות, במתואם נגד כל הערים, לא אחת לאחת, אבל איני בעד מדיניות הסגר על ערפאת, כיוון שהמצב של לועות קני-הטנקים מצד אחד וביטוח מפני פגיעה מצד שני הוא החלום הרטוב של כל מפקד גרילה. אבל בגדול, שום ממשלה אחראית לא הייתה נוהגת אחרת (ברק אינו נוטל על עצמו את האחריות להייוצרות המצב, כמובן).

ברק קובע כי כל עוד המנהיגות ה"פלשתינית" מתבססת על אנשים כגון ערפאת וחבורתו, אין סיכוי להצלחת מו"מ כלשהו. רק כאשר ימלאו שמונים שנה למלחמת 48', עם מות כל הדור של תש"ח בקרב הערבים, תתבטל תביעת השיבה. הוא מצביע על האימפריה הסובייטית שהתמוטטה כעבור 80 שנה.

בני מוריס שואל: "האם ניסיונותיך להשיג שלום מול הפלשתינים הם מבחינה היסטורית מוקדמים ונידונו לכישלון?"

"לא", עונה ברק, "מנהיג אחראי חייב לנסות".

ברק מאמין כי על ישראל לבצע התכנסות חד-צדדית משלושה רבעים של הגדה המערבית, מכל רצועת עזה, ולהקים גדר ביטחון "בלתי חדירה" מסביב לשטחים שיישארו בידי ישראל. מצד שני הוא מודאג מאוד מן הבעיה של הערבים אזרחי ישראל המזדהים עם ערפאת והרשות הפלשתינית, מזהים עצמם כ"פלשתינים" ותומכים במאבק המזוין של הרשות בישראל. "כל עוד אין הסכם שלום, הערבים הללו הם פצצת זמן אירידנטית". "אם העימות נגד ה'פלשתינים' יימשך, הערבים הישראלים יהוו בו את חוד החנית במאבק", קובע ברק. בעתיד, ממליץ ברק, "ייתכן שישתנו כללי המשחק הדמוקרטי וריכוזים ערביים כגון המשולש הקטן יצורפו למדינה הפלשתינית. בהסכמה כמובן, איני ממליץ לדובר הממשלה לדבר על כך גלויות. אבל שחלוף שכזה הוא הגיוני דמוגרפית, ולכן יש להעלותו על הדעת".

כיצד רואה ברק את ישראל בעוד מאה שנה? ברק מאמין ש"המדינה היהודית תהיה חזקה ומשגשגת. אני חושב כך, כיוון שהקשר שלנו לאדמת ישראל אינו כמו זה של הצלבנים. ישראל מתאימה לתקופתה, יש אומנם סיכונים דמוגרפיים ולכן יש להיפרד מן הפלשתינים, כי ללא הפרדה כזו אין עתיד לחלום הציוני".

לא צונאמי ולא בטיח

בסיכום, ברק של 2002 יודע כי הערבים אינם מקבלים כלל את קיומה של ישראל, כי מנהיגות ערבית לעולם לא תדבר אמת או תכבד הסכמים, כי ערביי ישראל הם פצצת זמן וחייבים להיפרד מהם, כי סוריה דורשת כניעה לפני משא-ומתן, וכי פעולה צבאית חייבת להיות החלטית עם פנים לניצחון. אם כך מה אומר אהוד ברק כאשר הוא חוזר לפוליטיקה? אך כל אלה לא הפריעו לו להכריז בפורום סבן ב-2010 כי בפרוס 2011 "אנו שוב מוצאים עצמנו בצומת קריטי של הזדמנות ואתגר, ההזדמנות היא לדיאלוג לקראת הסכם פוליטי עם שכנינו".

רגע רגע. האם התחלפה המנהיגות הפוליטית של ה"פלשתינים"? האם השתנתה גישתם היסודית השוללת את המדינה היהודית? האם ויתרו על תביעת השיבה? האם חלון ההזדמנויות שנסגר עם סיום נשיאותו של קלינטון נפתח על-ידי מישהו אחר - יותר חכם, יותר מוצלח, בעל רעיונות שונים? האם תוכנית ההינתקות מעזה סיפקה שלום לשכניה של רצועת עזה? האם הגדר היא בלתי חדירה לפצצות, טילים, ועוקפים דרך מצרים? האם לא גבר האיסלאמיזם היסודני עשרת מונים בעשור האחרון? הרי שום דבר לא השתנה מכל מה שנכשל. אם כך, מדוע לחזור שוב על אותו ניסוי מתוך ציפייה לתוצאה שונה? האין השאיפה לחזור על אותו ניסוי מהווה עדות לאי-שפיות, כהגדרתו של איינשטיין?

באותו מעמד, ב-2010, הוסיף ברק וקבע כי "אין ריק במזרח התיכון. ללא שלום ותהליך שלום, הן הישראלים והן הפלשתינים ימשיכו בסופו של דבר ויתמידו במעגל האלימות, ושפיכות הדמים ביניהם".

רגע, רגע, האם לא אמרת כי שורש הסכסוך הוא חוסר המוכנות הערבית לקבל את ישראל בכל מקום שהוא? כי הם רואים בישראל ממלכה צלבניית ללא זכות קיום? האם לא אמרת שתהליך שלום הוא מבחינתם רק תכסיס לשם השגת עדיפות, ולאחר מכן להרחיב את העדיפות לכדי שחיקה? האם לא קבעת כי התהליך נכשל לא בשל חוסר מתווה, אלא בשל חוסר מוכנותם של הערבים לקבל כל מתווה שהוא? וכיצד יכולים הערבים לתת ליהודים דבר שהם לא נותנים אחד לשני? וכיצד אתה מסביר את השגשוג המדהים של ישראל על-רקע חוסר השלום? וכיצד אתה מסביר את מהפכת האיסלאמיזם האלים בכל רחבי העולם הערבי?

בניגוד לקביעות ולנתונים המאפיינים את הסכסוך הערבי-ישראלי, מצהיר ברק כי חיוני לישראל לאמץ אסטרטגיה כוללת שבה ניקח את היוזמה ונקדם את מטרותיה של ישראל, שאותן הוא מונה אחת לאחת. המטרה הרביעית בעיני ברק היא "ליצור את היסודות לשלום ולביטחון המבוססים על על יוזמה מדינית ברורה ונועזת שתכלול את כל סוגיות היסוד, תסיים את כל התביעות, ותביא לקץ הסכסוך".

רגע, רגע, היכן החוכמה שלאחר מעשה? הרי כבר הבאת לשולחן הצעה פוליטית נועזת וברורה, הכוללת זריקת מאה אלף יהודים מן הבית, שלטון ערבי על הר הבית, מסירת שטחי מולדת לחבורת הטרור, ודרישה לסיום הסכסוך. נענית בשלילה על-ידי אותו גורם בדיוק שעמו אתה מבקש לנהל שוב מו"מ. לא נראה לך שחזרה בדיוק על אותו ניסוי מבלי לשנות את הנתונים הוא סוג של אי-שפיות קבועה?

המטרה החמישית של ישראל לדידו של ברק היא "ליזום ניסיון להסיר בדרכי שלום את סוריה מן הציר הרדיקלי".

האם הכוונה היא לנסות שוב למסור את הגולן לידי הרודן, שעכשיו, ב-2012, מתמוטט לנגד עינינו? האם לדעתו יש לעודד אינתיפדה בסוריה? האם ישראל היא הגורם המעודד את הסונים להוכיח כי השלום, ופתרונות של שלום, הם מוצר שאינו קיים במרכול הערבי? האומנם הציר הסוני - הווהאבי-אל-קאעידה-חיזב-אתחריר-טאיפ ארדואן-חנין זועבי - עדיף על פני הציר הרדיקלי שיעי - עלאווי-חיזבאללה?

נראה כי תמיהות אלו אינן מפריעות לברק להמשיך ולהתנבא, וכך במארס 2011 הוא מכריז: "לקראת חודש ספטמבר אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלשתינית בגבולות 1967".

רגע רגע. הרי החשש מפני חוסר לגיטימציה לישראל היה קיים כבר במלוא עוזו ב-2002, כאשר ישראל נאלצה לפרק את רשות הטרור והרצח מכלי הטרור שבידה - ודבר לא קרה. אותו חשש גרם לנסיגה המבוהלת מלבנון, להכרה בחיזבאללה כגורם לגיטימי, ולמלחמת לבנון 2006. ה"הינתקות" לא שיפרה את הלגיטימציה של ישראל ו"עופרת יצוקה" לא פגעה בה. מדוע להעלות שוב את שד הלגיטימציה מן הקנקן? כולנו יודעים שלא צונאמי ולא בטיח, כיוון שהאינטרס של הנשיא האמריקני להיבחר קשור ישירות לפתיחותם של מיצרי הורמוז - וישראל היא שמחזיקה את המפתחות להחלטה מתי וכיצד לתקוף את אירן.

ושיא הגיונו של ברק הוא דבר והיפוכו כפי שבא לידי ביטוי במשפטים עוקבים בפורום סבן (10.12.2010): משפט א':
"Delineating a border within the land of Israel that will assure a solid Jewish majority for generations to come, and on the other side a viable demilitarized Palestinian state”.

"שרטוט גבולות בתוך ארץ ישראל שיקבעו רוב יהודי מוצק לדורות מצדו האחד, ובצידו השני - מדינה פלשתינית מפורזת.

משפט ב':
"The Middle East is a tough neighborhood. There is no mercy for the weak. An agreement will only be reached from a position of strength and self confidence. Our rivals must acknowledge that they have no chance of defeating Israel or weakening it through terror.

"המזרח התיכון הוא שכונה קשוחה. אין חמלה לחלשים. אפשר להשיג הסכם מעמדה של כוח וביטחון עצמי. על אויבינו להפנים שאין להם סיכוי להביס או להחליש את ישראל בדרך הטרור".

אבל, מר ברק, אם ויתרת על לב ארץ ישראל בגלל הטרור, כיצד תוכל להוכיח שלא תוותר על מה שנותר מן הארץ בעקבות טרור נוסף? הרי אתה בעצמך אמרת כי הכוונה של כל הסכם היא להשאיר את הדלת פתוחה לעוד תביעות וכי כל הסכם הוא חודייבייה. עצם מוכנותך לקבוע מראש את תוצאות המו"מ שבהן אתה ויתרת על לב ארצך ועל עיר הבירה שלך, היא הוכחה שאתה חלש, וכפי שאמרת: אין חמלה לחלשים.

יש צורך דחוף למצוא הסבר לניגודים הללו בין מציאות להצהרות, בין תובנות של האיש שהובס בשדה הקרב הפוליטי כיוון שגרם במו ידיו למסע ההרג המוצלח ביותר ביהודים מאז מלחמת יום כיפור, לבין הפוליטיקאי שממציא עצמו מחדש והיה לשר הביטחון של שתי ממשלות. אפשרות אחת היא ההסבר של איינשטיין. אפשרות שנייה, הוא למד מן הערבים את התקייה - התחפושת המתאימה לכל מצב צבירה. בראיון לבני מוריס יש הצצה לברק האמיתי, וכל השאר הוא הצגה, תקייה, לטובת התקשורת-אקדמיה-משפט-אמריקה, שאינן מוכנות לשמוע את האמת, ומעדיפות שקרים מוגשים קר. באנגלית קוראים למצב הזה Crazy like a fox - משוגע כמו שועל.

ובכן לשועל הזה יש עבודה. עליו לעבוד על התקשורת הישראלית בעיניים שהוא בצד שלה, על האמריקנים - שהוא בצד שלהם, על הרשות הפלשתינית שהוא תומך במאוויהם, ובתוך כל אלה להכין את המתקפה האוירית-ימית-קרקעית-קיברנטית הגדולה והנועזת ביותר מאז הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 כדי למגר את האויב האירני. כי מי שחושב כי העניין ייגמר בהרס של פרויקט הגרעין - טועה. זו תהיה רק ההתחלה, וכדי לסיים את זה טוב, דרוש משוגע, בבית משוגעים, שהיא ממשלת ישראל.