שנים טענתי שבמקום לחיות את חיינו, אנו עסוקים בהתמודדות אין סופית עם מבחנים ועם קיטלוג אין סופי. אם אנחנו לא מצליחים אז איננו שווים, ואם אנחנו לא חכמים ערכנו פוחת. לעומת זאת אם אנו כן מצליחים אנו מפחדים לפשל בעתיד כך שההצלחות מספקות אוויר לנשימה, אך לא לאורך זמן.
חלק גדול מהחיים מתבזבז על ניסיון למצוא חן ולהיות שווה ונחשב והנורא מכל הוא, שאם איננו שווים אז מעבר למחיר החברתי אנו נאלצים גם לשלם במחיר קיומי, כי אם אין תעודת בגרות ,למשל, אז אין לימודים גבוהים ואם אין לימודים גבוהים, אז אין פרנסה וככל שהתחרות גוברת, כך צריך להצטיין יותר ויותר. אני זוכר איך טענתי פעם בציניות כי יבוא היום וכדי להתקבל למשרת מנקה רחובות ידרשו מאיתנו מינימום תואר ראשון.
ומה קורה בבית? שם אין תחרות? אוי ואבוי אם האישה או לחלופין הבעל ימצא פרטנר יותר מוצלח. אוי לחסרי המקום הבטוח שגם זיווגם עומד במבחן. האם האדם בנוי לחיות בכזאת תחרות אכזרית ותמידית? ומה תפקידם של הלא מוצלחים? האם הם בשלבי הכחדה של התהליך האבולוציוני שאיננו נגמר?
למעשה, יוצא כביכול, שערך האדם בעולם נמדד על-פי מידת יכולתו האישית ביחס לממוצע יכולת החברה ומכאן כי אחוז גבוה יהיה מתוסכל משום שלעשירון העליון של ההצלחה יגיעו רק עשירית מכלל האנשים, ותשע העשיריות הנותרים ייחשבו ללא מוצלחים ומסכנים (במידה ולא מביאים בחשבון את מי שמסתפק ב"מועט"). האמת היא שגם בקרב המצטיינים ישנם מאוכזבים רבים על שאינם מצטיינים מספיק לדעתם.
תראו את כל מתמודדי התוכנית של
כוכב נולד למשל. המונים המונים של פניות, ורוב חפצי ההכרה טרם הגיעו לשם בכלל. למעשה, אם הציבור לא ימאס בתוכנית מעין זו, היא תוכל להתקיים דורות מבלי שיחדלו לצוץ כישרונות חדשים ואנשים חדשים הצמאים לתהילה, וכל זה בתחום הזימרה בלבד.
אך הבעיה היא עם כל אלו שאינם זוכים לתהילה או לתהילה מספקת. אנשים כאלה סובלים מתחושת ריקניות, עצבות, קנאה ודיכאון. מעבר לכך, אותם אנשים מתוסכלים ומבזבזים ים של אנרגיה בצערם ובקנאתם, אנרגיה שממנה לבד יכולים היו לפתוח בשני קריירות נוספות לפחות. נשים רבות אף מוכנות לוותר על כבודן למען התהילה ומתפשטות מול המצלמה ושוכחות שיש להן או שיהיו להן בנים או בנות בגן או בבית הספר, שלהם עשויים להיות חברים רעים שינפנפו בתמונות העירום הללו מולם בליווי צחוק רועם.
הפתרון שלי הוא לשנות גישה ולהתמקד בתחומים הבאים: הנאה במקום תהילה ותחרות והתמקדות בגדולה אמיתית.
הנאה במקום תהילה ותחרות משום מה אנשים שוכחים את העיקר בעיסוק בתחביבם. ברור הוא שנגר בינוני הנהנה מעבודתו, מפיק רווח גדול יותר מבחינה ערכית מהנגר הטוב בעולם המרבה לקטר ואף פעם אינו מרוצה. המלחין המוסיקאי, זה שכותב לחנים - האם הוא יצליח אי פעם להתחרות במוצרט או בבאך? ואם מדובר בנגן פסנתר, מה הסיכוי שיכירו בו יותר מאשר בארתור רובינשטיין? אז בגלל זה הוא יפסיק לנגן?
תפסיקו לחשוב במושגי תחרות ותהילה! התחרות מעייפת, התחרות מתישה. אנחנו רוצים להרגיש שווים מעצם קיומנו ולא שווים על תנאי.
מה קרה בסוף ל
דודו טופז ז"ל עם כל התהילה? התמקד המסכן בתהילה ולא ידע ליהנות מהעשייה. מה היה קורה אם היה מופיע בהצגות מחוץ למסך הגדול? מה היה קורה אם היה מופיע באירועים שונים ופרטיים עד שהיו קוראים לו לשוב למסך גם אם בעוד כמה שנים? תארו לכם שהוא היה עוסק בטיפוח ילדים מיעוטי יכולת ורק ילד אחד מתוכם היה מתוודה בפניו, בפני דודו, על כך שהוא כל עולמו ושהוא אינו יודע מה היה עושה בלעדיו. האם זה לא היה מספק יותר מתוכנית בעלת רייטינג גבוה במיוחד? אתה נהנה מהעשייה? אז מה זה משנה כמה צופים בך בכלל?
אך ערוצי הטלוויזיה השונים לא למדו כלל מטעותם ועל מזבח הרייטינג הגדילו להזיק עם עוד ועוד תוכניות מבוססות תחרות:
האח הגדול, הישרדות, כוכב נולד, The_Voice, מסטר שף, לרקוד עם כוכבים וכו'. והמסר השלילי מחלחל להמון. אינני מזלזל בערכה של תחרות, אך אין היא שווה דבר ברגע שפגה ההנאה וברגע שהיא הופכת להיות העיקר. אגב, לראות את
שלומי לחיאני רוקד זה משעשע גם ללא ציון נלווה עם איומי הדחה.
ביקרתי פעם אצל אורטופד בכיר. פרופ' הנחשב גאון בתחומו. חיכיתי שישה חדשים להיפגש עימו ושילמתי לו כסף רב. אני לא אשכח איך הוא תישאל אותי בהנאה וחשף את ממצאיו בהתלהבות של ילד קטן, כאילו הוא גילה תגלית חדשה בפעם הראשונה בחייו. ראיתי איך הוא שואל בעניין על התסמינים שלי כאילו אני חבר ילדות שלו ואיך הוא מראה לי בהתלהבות את מה שמצא. אני בטוח שהוא נתקל בהרבה אנשים עם בעיות דומות, אך אין לי ספק שההתלהבות וההנאה האמיתית כל פעם מחדש מעיסוקו, היא זו שהביאה אותו לתהילה. אז אומנם ההנאה היא העיקר אך לפעמים היא גם הדרך המוצלחת יותר לתהילה ולהישג האמיתי.
התמקדות בגדולה האמיתית האם ראש ממשלה (ואינני מתייחס לראש ממשלה ספציפי) הוא אדם גדול? אולי הוא עשה כמה מהלכים מבריקים בעת כהונתו אך מי יודע גם לכמה צער הוא גרם, בכך שנמנע מקיומם של מהלכים חשובים אחרים, או בכך שביצע מהלכים מזיקים ומיותרים? ושר הממונה על הרווחה? כמה שהוא ישקיע בתקציבים, הוא לא ישתווה לעובד הפשוט בתחתית הפירמידה שעבור שכר מינימום הוא משקיע וממלא את עולמו של אדם בודד אחד. ומה עם עורכי הדין למיניהם שגובים כסף רב מלקוחותיהם ולא תמיד משקיעים בהם את כל הנשמה? האם הם גדולים? ומה עם הרופאים? הרי חלומה של כל אמא (בדור הזה אולי קצת פחות) שבנה יהיה רופא, אז הוא אוטומטית אדם גדול? אוי לנו. היה זה נפוליאון, אם אינני טועה, שאמר לאחד הרופאים שפגש כי הם ברפואתם הורגים יותר אנשים ממה שהוא וחבריו הורגים במלחמות, ושלא נדבר על חוסר סבלנותם של מרבית הרופאים (ולפעמים גם שלא באשמתם) לרדת לעומק הבעיה, מה שגורם לחולה לחזור למרפאות שוב ושוב, ולסבל שלו להתעצם ולפעמים גם להפוך לבלתי הפיך.
למעשה ישנם היום הרבה אנשים גדולים באמת אך לא מספיק ואפילו לא מתקרב למספיק. תהיה אתה נהג האוטובוס שמדבר בנימוס אל לקוחותיו וסופג בהבנה ובחמלה את עלבונות הנוסעים על הגעתך מאוחר, גם אם זה לא באשמתך. תהיה אתה נהג האוטובוס שלמרות הלחץ להגיע בזמן, תחכה בסבלנות עד שהזקן או בעל המזוודות הרבות ישב בטרם תתחיל לנסוע, וכבר הפכת לאדם גדול, ללא תארים וללא פרסומים בשלטי חוצות. תהיה אתה המורה בבית הספר המנסה להבין לליבם של תלמידיו ולהעניק להם את מה שהם צריכים באמת כי לא תמיד הכנת השיעורים זה הדבר החשוב ביותר. תדע כמורה להודות בטעויותיך ולהתנצל בפני התלמיד, בו פגעת, מול כל הכיתה והנה, גם אתה תהפוך לאדם גדול.
ואם מצאת אדם שהצליח יותר ממך? נסה בכל כוחך לאהוב אותו, להיות חבר שלו ולהחמיא להצלחותיו. בהתחלה זה יהיה מעושה, אך עם הזמן אף תיהנה מזה, כי טבע האדם בא מהעולמות העליונים בהם אוהבים צדק וגדולה רוחנית, ומקור הקנאה והשנאה הוא בקלקולו של הטבע האנושי בעולם הזה. ידוע שיצרו של האדם הוא לשנוא את מתחריו גוזלי תהילתו אך כבר לימדונו חז"ל כי: "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אז ככל שתדע להתגבר על טבע השנאה הבעייתי, ללא צפייה להערכה וללא צפייה לתגמול, כך תהיה אפילו גדול עוד יותר. יש כאלו שיקראו לזה תבוסתנות, אך השם המתאים יותר לכך הוא שליטה. אתה שולט בטבע שלך ולא הוא בך. מה שווה בלכופף את הזולת ולזכות בתהילה על חשבונו?
הייתי ממליץ שכל אחד ישאל את עצמו האם יש לפחות אדם אחד המעריך אותו כאדם משמעותי עבורו. אם לא, חפשו אחד כזה לפחות. אם תהיו עולם ומלואו בשביל אדם אחד, כבר הפכתם לגדולים משר בממשלה, (אך שזה לא יהיה על חשבון אדם במשפחה הקרובה, כי להעניק לאדם זר על חשבון היחס לבנך או לאשתך זו כבר לא ממש גדולה). בכל מקרה, אל תמהרו לספר לכל החברה עד כמה אתם גדולים, ואז תהיו סופר גדולים.
לסיכום ישנם היום הרבה אנשים גדולים, שבזכותם העולם עוד מחזיק מעמד, אך ביחס לכלל, מדובר בטיפה בים, והעולם מצוי במחסור רציני. כך שכל אדם גדול באמת, הוא נכס עצום שאסור לזלזל בו ואף לו אסור לזלזל בעצמו. אם הייתם מבינים מהי מעלתו של אדם גדול באמת הייתם מוותרים על הכבוד המדומה. לכן אני קורא לכולכם להצטרף למעגל האנושי ולהגדיל את צבא האנשים הגדולים.
מוקדש לאמיתי ס' ולאילן א'. אנשים גדולים.
