עמיר פרץ - איש קטן, שמתאמץ בכל כוחו להיות... עוד יותר קטן.
ציפי לבני - "מיס קלין" לשעבר, שהבינה לא נכון את הסיבות לכישלונות העבר שלה. ובמקום תבונה פוליטית ומנהיגות, היא מאמצת "תרופות אליל" על טהרת המניפולציות והתיחמונולוגיה עם מנה גדושה של זיהום פוליטי קשה.
שלי יחימוביץ' - מתפתחת יפה. היא עדיין לא מועמדת רצינית לראשות
ממשלה בישראל התזזיתית, אבל מתקדמת לעבר כך בעקביות. חובה עליה - בניגוד למשנתו של
עמיר פרץ - לשרת בממשלה הבאה בתפקיד שר בכיר. זה טוב עבור הקריירה הפוליטית שלה, טוב למפלגתה וטוב לישראל - בסדר הפוך של חשיבות.
בנימין נתניהו - עושה עבודה טובה, בדרך לא טובה. כשהוא מבצע מדיניות נכונה לישראל, שבה תומך רוב הציבור בישראל ורוב מכריע של בוחריו, אל לו להמשיך בעשייה בהיחבא וטיפין-טיפין.
עליו לצאת עתה בפרהסיה, ב"נאום בר-אילן 2", שיהווה השלמה, עידכון וחיזוק אקטואלי לנאום הראשון, ובו ייכלל ויעבור כחוט השני המסר העיקרי והחשוב ביותר לעת הזאת: או מימוש חזון הנאום הראשון, או החלפתו בחזון חדש.
ישראל לא תרשה סטטוס-קוו של קיפאון חד-צדדי שיהווה תירוץ לצעדים חד-צדדיים נוספים מצד הערבים, לא תבליג על צעדים חד-צדדיים נוספים, ולא תסבול אלימות באיו"ש ו/או מרצועת עזה! לכל תרחיש מן האמור לעיל תהיה תגובה ישראלית אופרטיבית. מדינה פלשתינית לא תוכל לקום אלא על בסיס של הסכם דו-צדדי מתוך מו"מ פנים אל פנים וללא תנאים מוקדמים. ישראל אינה מקבלת את התנאי המוקדם של הכרה בגבולות 67', כבסיס לניהול מו"מ, לא מבחינת הקריטריון של גבולות בני הגנה, ולא כמדד לחלוקה מוסכמת של ארץ ישראל המערבית; גבולות הם חלק מהמו"מ ויוסכמו בו.
הבגידה האירופית בישראל במאבק באו"ם אינה תורמת לשלום אלא מחבלת בו. מהלכים חד-צדדיים של אירופה, יובילו למיתון הסובלנות הישראלית ולתגובות ישראליות העולות בקנה אחד עם האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל. לא תיתכן התקדמות מדינית שלא על בסיס הדדיות בחוקי המשחק בין ישראל לערבים, וללא התערבות זרה.
המפלגות הדתיות - מה שהיה הוא לא מה שיהיה, הן בשאלת השירות הצבאי והלאומי והן בשאלת ההשתלבות בכוח העבודה הפעיל במשק. אין עוד מקום לדון על הצורך או ההצדקה בעיקרון של חלוקת הנטל, אבל יש בהחלט מקום לדיון מעמיק בשאלת דרכי המימוש והלו"ז האופרטיבי. יש להפנים זאת ולהיערך לכך.
המגזר הערבי - שאלת הנאמנות עדיין על הפרק, וייתכן אף שביתר שאת; ככל שתקצין העמדה הערבית, תחריף הדרישה הישראלית. שאלת ההשתתפות בכוח העבודה במשק, זהה במהותה לזו של המגזר החרדי. מבחינה זו, דין אחד יהיה לשני המגזרים. וכמובן גם למשתמטים ממגזרים אחרים. חובת השירות הלאומי אינה נושא לדיון; על דרכי המימוש אפשר בהחלט ואפילו רצוי לנהל דיון יסודי ורציני עם מסקנות אופרטיביות.
הקואליציה הבאה - המציאות הפנימית והחיצונית בה נתונה ישראל מחייבת ממשלה חזקה רחבה ויציבה. הבסיס הנכון לממשלה זו הם הכוחות הפוליטיים המרכזיים - שתי המפלגות הגדולות - בשילוב כוחות נוספים המקבלים פחות או יותר את מצען המשותף.
בשילוב כזה, על-פי הנתונים הקיימים, יוביל הליכוד את מדיניות החוץ, הביטחון והפנים (מלחמה בביורוקרטיה ושיפור השירות לאזרחים), על בסיס הבנה הדדית שהממשלה תבחן כל אפשרות להסכם עם הפלשתינים על יסוד נאום (או נאומי) בר-אילן (ראה ביבי לעיל). מפלגת העבודה תוביל את המדיניות החברתית והכלכלית, על בסיס ההבנה שיש לשמר את העיקרון של קיום יציבות כלכלית, צמיחה משקית ותקציב מאוזן, והמשך מדיניות פיזור האוכלוסין ופיתוח מואץ של הפריפריה.
הקמתה, שימורה וניצולה של קואליציה כזו למשך כל הקדנציה של הכנסת ה-19, יהיה מבחנן העליון של המפלגות הציוניות בכלל ושל המפלגות הגדולות בפרט. העדפת האינטרסים הלאומיים על פני אינטרסים סקטוריאליים והעמדת ציבור האזרחים במוקד העניינים הם קריטריוני הבוחן העיקריים.
מפלגה שתהיה אחראית עיקרית לאי-קיומם של תנאים וכללי משחק אלה, בין אם באמצעות טירפודם מראש ובין אם בשל התנהלות בלתי אחראית לאחר מכן - חייבת להיענש על-ידי הציבור.
הצלחת מהלך כזה תוכל להניב מספר הישגים משמעותיים כבר בקדנציה הבאה:
- שיקום התדמית הירודה של המפלגות ושל השיטה הדמוקרטית הישראלית בכלל בעיני הציבור הישראלי.
- קידום סיכוי לחידוש המו"מ המדיני והגעה להסכם עם הפלשתינים בטווח זמן רלוונטי.
- שיקום מצבה המדיני של ישראל, והפנמת עמדותיה בכל התחומים, המבוססות על רוב מכריע של הציבור.
- תיקון ליקויים פנימיים רבים בתחומי הכלכלה, החברה, שיטת הממשל, צמצום הביורוקרטיה, צדק חברתי ונשיאה שווה בעול, ושיפור כושר העמידה הלאומי מול אתגרי השעה.