בשבת זו אנחנו קוראים את פרשת וַיְחִי ובכך מסיימים את קריאת ספר בראשית ונפרדים מסיפורי יוסף ואחיו; מבחינתנו, הנושאים המרכזיים בשתי הפרשות האחרונות הם המפגש המחודש בין האחים וחידוש האחדות הפנימית בבית יעקב. אחרי עשרים ושתיים שנים של מועקה וחוסר ודאות, מאז מכרו את יוסף מתוך שנאה בלתי נשלטת, האחים ניצבים בפני האח שמכרו והנה הוא השליט על ארץ מצרים. והוא, לא רק שאינו נוטר להם טינה על מה שעשו לו, הוא מנחם ומרגיע אותם ואף לוקח אחריות מלאה על פרנסתם בשנות הרעב [בראשית נ']: [כא] וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. באומרו כי לכך בדיוק התכוון הבורא יתברך בשילוחו למצרים: [כ] וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.

את המילים הטובות האלו הוא אומר להם בתגובה לחשש שניקר בהם: [טו] וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. הם אומרים לו כי: (...) אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. [יז] כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ; הוא מתרגש מאוד: וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וקורא אותם לסדר: [יט] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי. וממשיך במילות ההרגעה שציטטנו לעיל. לא רק הרגעה יש בדברי יוסף, יש גם תוכחה לא כל כך סמויה; הרי הסיפור שלי - שנמכרתי לעבד ונהייתי לשליט כל יכול במצרים, מוכיח לכם כי אלוקים הוא המנהל את העולם ולפרטי פרטים, אז איך אתם יכולים להעלות בדעתכם כי אני (או מישהו אחר) יכול להזיק לכם שלא על-פי רצונו יתברך. ויש לו סיבות טובות להוכיח אותם, כי הוא כבר אמר להם את הדברים האלה:

[פרק מ"ה] [ג] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. [ד] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. [ה] וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. והוא חוזר ומדגיש את המסר הזה: [ז] וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. [ח] וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹקִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. זה היה שבע עשרה שנים קודם, בפרשת ויגש, שבע עשרה שנים שבמהלכן לא היה אפילו רמז של טינה מצד יוסף כלפיהם, אז איך זה שכעת הם שוב חוששים מנקמתו? בפשט, חשבו שהם מוגנים כל עוד האבא חי כי יוסף לא ירצה לגרום לו עוגמת נפש, אבל אחרי הלוויה של אבא - מי יודע איזו נקמה יבחר עבורנו. מסתבר שעדיין לא הכירו את יוסף.

השגחה פרטית

בשבוע שעבר דיברנו על כך שלאחים לא הייתה שום השגה במדרגה הרוחנית של יוסף, מדרגה שבה הוא שקוע בענייני העולם הזה אבל נמצא מעליהם בו זמנית. יוסף התאמץ לבטל את שנאתם אליו, שנאה שנבעה מחוסר הכרתם אותו, והדרך לבטל שנאה כזאת היא להפנים את המודעות שכל מה שקורה או לא קורה, הכל הוא בהשגחה פרטית. כי הרי הם לא באמת יכולים להכיר אותו, שכן כאמור, המדרגה שלו נעלית לגמרי מכל מה שהם יודעים. אבל אם יפנימו את עניין ההשגחה הפרטית - תעמיק אמונתם בה' אחד וירכשו את מידת הביטחון, וכך לא יעלה בדעתם שיש בכוחו של נברא כלשהו להזיק להם וממילא יתבטל אצלם רגש השנאה. זה מה שהסביר יוסף לאחיו; והנהגתו האישית כלפיהם ובכלל, אמורה הייתה להוות דוגמה הממחישה כיצד עשוי אדם לחיות בהתאם למודעות זו.

מסתבר שההצלחה של יוסף בתחום הזה הייתה מוגבלת; אומנם האחים כבר לא שנאו אותו אבל העובדה שפחדו ממנו (והרי הפחד הוא גורם מניע חזק לשנאה) מלמדת שלא הפנימו בשלמות את רעיון ההשגחה הפרטית ולכן המשיכו לחשוב במונחים שליליים. ולמרבה הצער, עד היום אנחנו ממשיכים לחשוב במונחים כאלו; ולא מדובר רק בכלי התקשורת להמונים, שמלאים בסיפורים שליליים כי "זה מה שמוכר", מדובר כעת בתעמולת הבחירות. ממה שהתרשמתי בלי לעקוב בדקדקנות, הרי המפלגות השונות משווקות את עצמן לבוחרים לא בדרך של הצבעה על הטוב שהן מציעות, על החיובי שהן אמורות להציע, אלא בדרך של הצבעה על הרע שבזולת, על השלילי שבו הוא לוקה כביכול (או לא כביכול). והתופעה הזאת מתפרצת בדיוק בעת שאנחנו אמורים ללמוד מיוסף את ההפך.

קץ הימין

הכותרת לרשימה זו לקוחה מספר דניאל, ממש לקראת סיומו; שם הוא מדבר על הקץ הנעלם, חזון קץ הימין, שאגב בילבל רבים שפירשו אותו על-פי נטיות לבם ובהתאם לחרדותיהם הכמוסות. הפרק כולו הוא קצר, פחות ממאתיים מילים בשלושה עשר פסוקים, אבל תוכנו הסתום גירה את דמיונם של פרשנים בעיני עצמם כאמור והמציאו פירושים מוזרים. אולי לא שמו לב שדניאל עצמו אומר שאינו מבין את שנאמר לו והדובר אומר לו כי (...) סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ. ורק אחר כך מגיע הפסוק שממנו לקוחה הכותרת לרשימה זו: [פרק י"ב]: [י] יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ, רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, וְלֹא יָבִינוּ כָּל-רְשָׁעִים; וְהַמַּשְׂכִּלִים, יָבִינוּ. והפירוש הוא שרק ממש לקראת התגלות משיח צדקנו יבינו את הנאמר בפסוקים הקודמים, את מה שלא הבין דניאל.

אז, כולם יוכלו להבין, כי יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ הדברים עד כדי כך שהמסכות לא יצליחו עוד להסתיר מאחוריהן את האמת. הרי ההשקפה (ואולי התופעה) שכל העולם במה ואנחנו שחקנים עטויי מסכות, מאפיינת מאוד את העולם הזה ואמורה להיות מוכרת לכולנו; עובדה היא שקשה מאוד לזהות את הרוע מאחורי מסכות הנחמדות והצדקנות ורבים גם טובים נופלים בפח. אבל כשמגיעים לסוף ההיסטוריה, למה שמכונה אצל דניאל קֵץ הַיָּמִין, הדברים מתבררים מעצמם והאמת מתגלה; הטוב יובחן מהרע ומסכה של טוב לא תצליח להסתיר מאחוריה את הרוע. ודומני כי כבר הגענו לימים האלה כי התעמולה השלילית (ולעתים קרובות השקרית) חושפת את האמת שמנסים להסתיר התועמלנים, האמת ש"כל הפוסל - במומו הוא פוסל" ומה שהם אומרים על אחרים זה מה שנמצא אצלם והם מנסים להסתיר זאת מאתנו.

וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ

אבל עד אז, עד שמתקרבים לְקֵץ הַיָּמִין, כמו שאנחנו קרובים כעת, רק הַמַּשְׂכִּלִים יבינו; ככלל, הַמַּשְׂכִּלִים הם אלה האוחזים בדרכו של יוסף (כמו גם של דניאל ושל הצדיקים האמיתיים בכל הדורות), להתייחס לכל תופעה ולבחון כל מהלך לפי קנה מידה קבוע: עד כמה הוא מתאים לכוונה העליונה, אם בכלל. הם נקראים משכילים כי הם מפעילים את שכלם בהתבוננות הנ"ל וכתוצאה מכך השכל אצלם שולט שליטה מוחלטת על הרגש. שהרי הם לעולם לא יניחו לנטיות לבם להשפיע על שיקול דעתם ואדרבה, הם ירגישו במלוא העוצמה את מה שמחייב השכל. לכן, בכל עת וזמן הם מזהים את האמת שמאחורי המסכה. אבל אצלנו, עד לאחרונה זה לא ממש עבד, לא ידענו לזהות את המסתתר מאחורי המסכה כי אנחנו לא ממש משכילים, לא באמת משליטים את השכל על הרגש, לכן הצליחו (ואולי עדיין מצליחים) לעבוד עלינו שוב ושוב.

כעת, מערכת הבחירות מספקת לנו הזדמנות להצטרף לחבורה הייחודית של הַמַּשְׂכִּלִים, לזהות את האמת שמאחורי המסכות ובקלות יחסית, כי הדברים מתבררים ומתלבנים ולכאורה כל אחד יכול לזהות את השקרים ואת השקרנים. צריכים רק לשאוף, לרצות להגיע למדרגה של הַמַּשְׂכִּלִים, מדרגה בה השכל מנחה את הרגש ולא להפך. כי כאשר המצב הפוך, כאשר השכל מונחה על יד הרגש, אין לנו שום סיכוי לזהות את האמת המסותרת. זו אגב ההגדרה של רְשָׁעִים (המוזכרים בפסוק) שהרגש שולט אצלם על השכל, כי "הרשעים - הם ברשות לבם" אומרים חז"ל, בניגוד לצדיקים ש"לבם ברשותם". ומחזון דניאל עולה כי החשיפה הזאת של האמת היא סימן מובהק לְקֵץ הַיָּמִין המתקרב.

אולי מיותר, אבל בכל זאת אציין כי הקץ שעליו מדבר דניאל, כמו גם כל נביאי ישראל, רחוק מאוד מהקץ הדמיוני שממנו פוחדים רבים. קץ העולם הוא קץ השקר המעצב את דמותו של העולם, וּמַעֲבָר לעולם חדש שמבוסס על אמת וצדק. על זה מדבר דניאל ומדברים גם כל נביאי ישראל. אומנם נכון שבחיצוניות עדיין אנחנו שקועים מאוד בעולם השקר, רחוקים מהעולם שעליו דיברו נביאי ישראל ואותו הבטיחו לנו, אבל זה רק בחיצוניות. כי בפנימיות, אנחנו קרובים אליו היום יותר מאי פעם בעבר ולא רק מפאת הזמן שחלף וכל יום שעובר מקרב אותנו אל הקץ הנכסף, אלא גם מפני שכל הסימנים שנתנו לנו לצורך זיהוי הקץ מתקיימים מול עינינו. ואחד מהסימנים הוא התגברות השקר בחיצוניות עד כדי שאי-אפשר שלא להבחין בו ולהיעזר בו, בשקר, לזיהוי האמת.