נר קברי אבות

מותר האדם מכל בריה חיה היא קבר אבות. בכל אומה, בכל לשון, בכל איי הארץ עריה והרריה, מימי קדם הידועים לנו ועד לימינו אלה, קידשו בנים קברי אבותיהם ואבות נתאוו בחייהם כי בנים יפקדו מקום מנוחתם אחרי מותם. איש אשר לא ידע ציון לאימו ולאביו התהלך כל ימיו בארץ כיתום מנושל, ואם או אב שידעו בטרם ילכו לעולמם כי אין בעוניים צאצא היכול לדעת היכן ייטמנו, מתו כשכולים גזולים. מותר-אדם זה, דבר אין בו מן המולד, מן הירושה הגנטית, מן הכפייה של האינסטינקטים. כולו בחירת דעת, הכרה, אימוץ חובת גברא אינטלקטואלית על-ידי האנושות כולה שניתרגם לאופנים ולמסורות מרובים, שעיקרם חצה יבשות, וימים, וזמנים, ועשה את בני האדם שפרצופיהם שונים, ודעותיהם מגוונות, ואמונותיהם בשמים ובארץ רחוקות זו מזו מרחקים שאי-אפשר לגשר עליהם, לשווים בתכלית אלה לאלה, לאחים במצוות קברי אבות.

זאת מכפלת חיים של מי שישנו עימנו פה היום עם מי שאיננו. המת מתאווה לבנו החי אחריו מפני שבמיצוי התשוקה הזאת הוא נושק לאלמוות. הבן החי מתאווה להשתטח על קברי אביו ואמו המתים מפני שבנאמנות הזאת הוא חובק אותם כאילו הוא עימהם שם בעולם האמת. הכרת בעל התבונה מפקיעה את הזיקה הקושרת יילוד ליולדו מן הפיזיקה, ומעתיקה אותו לעולמות מטאפיזיים. היא יודעת כי חוט הטבור הוא חוט הפרידה, חוט שנוצר להינתק כדי לשחרר את העולל מרחמי אימו ולהחיותו, ואף על-פי כן מטפורית הוא חוט קשר התמיד המחבר אפילו מתים לחיים וחיים למתים, ואסון קרהו גם לחי וגם למת אם ינותק.

המדרשים ו"הזוהר החדש" קושרים את ההכרה במותר קברי אבות לאדם הראשון. "רבי קיסמא אמר, מערת המכפלה סמוך לפתח גן עדן". (זוהר חדש ,רות, לג",ב'). המערה לא הייתה מצויה שם מאליה. "נתעסק אדם הראשון וחצב לו מערת המכפלה, ונקבר שם הוא וחוה" (מדרש שכל טוב, בראשית כ"ג). ה"זוהר החדש" מתאר בפרטי פרטים מעשה חציבת המערה וראשית בריאת עיקר קבר אבות. "בשעה שמתה חוה בא אדם לקברה שם ושם הריח מריחות גן עדן באותו הריח שהיה שם. רצה לחצוב יותר - יצתה בת קול ואמרה דייך! באותה שעה עמד ולא חצב יותר ושם נקבר. מי נתעסק בו? שת בנו שהוא היה בדמותו ובצלמו. אמר רבי רחומאי, הקדוש ברוך הוא נתעסק בו כשנוצר ונתעסק בו כשמת".(שם) האדם הראשון וחווה גורשו מגן העד. הם מתו בעולם בו ימיו של אדם היו למאה ועשרים. אולם, ריח גן עדן, מרחוק, ריחו של הנצח האבוד, הלך כפלא אל ארצות החיים וניחוחו עולה כממעיין האלמוות. שם כרה אברהם את המכפלה. הוא נתאווה לחצוב אותה עד תום, עד שיגיע אל הנצח המלא, אולם מן השמים ציוו עליו עצור, עצור במקום שהוא רק מעין עולם הבא, מעין אלמוות, קבר אבות, קבר שבנים עולים שם להתחבר עם מתיהם, קבר שאבות ואימהות נחות שם וממתינים להתחבר עם צאצאיהם. זה גבול ה"דייך", גבול האלמוות אליו יכול אדם להגיע. ב"דייך" זה קבר אדם את חווה אישתו, והשיק את עיקר קבר האבות, וכל הדורות עד הנה עולים ומשתטחים על קברה של אם כל חי.

שתי מסורות טוענות לידיעה על מי שנתעסק בקבורתו של האדם הראשון. הריאליסטית אומרת , בנו, שת, הבן הראשון בעולם העולה על קבר אבות. המיסטית אומרת הקדוש ברוך הוא. כשם שברא את האדם כן ברא את מותו, ועם שברא את מותו ברא האדם את מותר קבר אבות והאלוהים תמך בבריאת האדם הזאת ולאות העלה אותה למעלה סוריאליסטית וקבר, הוא,שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, את גופו של אבי כל חי.

"ולא היה מי שיודע בו", באדם שהוא קבור שם, "עד שבא אברהם עליו השלום ונכנס לשם וראה אותו, והריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים 'אדם הראשון קבור שם ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו למקום הזה'. ראה הנר דולק. מיד הייתה תאוותו על המקום הזה. אמר רב הונא, קודם שבא אברהם, רבים היו ליקבר שם, ומלאכי השרת היו שומרים המקום ורואים ( הרבים שרצו ליקבר) אש דולקת שם ולא יכלו להיכנס עד שבא אברהם ונכנס וקנה המקום".(שם).

תשוקת קברי אבות נולדה עם מותם של אדם וחווה. "רבים היו ליקבר שם". מלאכי שמים לא נתנו. הם כפו על העולם קברי אבות אישיים, משפחתיים, שבטיים אולי. עד שבר אברהם, הראשון שהיה לאב המון, לאבי האומה, הוא ובנו ובן בנו, רעייתו שרה, וכלתה רבקה, ולאה רעיית נכדה, ארבע זוגות בקריית קברי אבות,ועשאוה למערה מערת דורות. ורחל מתה בדרך, ונקברה בדרך, ומחכה לעם שחייו בעולם הזה היו תמיד בדרך,לשוב ולעבור בדרך אל מערת קברי אבות.

מסופר כי אור הנר שדלק על מראשותיהם של חוה ואדם בכל עשרים הדורות אחרי שנקברו, בער בסתר המדרגה ואף על-פי שהאדמה תמיד סדוקה, ואפילו אם היא אטומה, דק שבדק היא פתוחה, רק אברהם ראה כמין חוט משי של אור בוקע מן הסלע וידע כי הגיע אל מקום האלמוות המותר. כל הדורות לפניו חיו ומתו וחיפשו קרן אלמוות ולא ראו ולא מצאו. עיניהם חלשו מראות. אברהם היה ראשון ויחיד לראות את האור.

הקבורה עצמה, על-פי מסורות ישראל היא מן התורה. היא מן התורה אידיאית על-פי הפסוק " ... עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג', י"ט), הוא מן התורה על-פי עקרונות כבוד המת האוסרים את הלנתו - ביזוי, כאמור בתלמוד, "מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה? תלמוד לומר, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ ... וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ" (דברים י"א, כ"ג),מכאן שעובר בלא תעשה" (סנהדרין מ"ועמוד ב'). היא מן התורה בשוויון מלא בין איש לבין אישה מן הכתוב , "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ', א') ואין מדרגים ואין מגדרים בין כבוד המתים. אבל קברי אבות, אף על-פי שהוא בתורה, הוא לא מן התורה. האדם ייסדה. לא האלוהים מצווה על קברי אבות. בכל מקום שאדם מתאווה לקבר אבות, האדם הוא המצווה, הוא הדורש, הוא השואל, בלשון "נא", בלשון עשו עמי חסד. "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִםָ נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם, וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ... (בראשית מ"ז,כ"ט-ל"א). אדם אינו נתבע להישבע לקיים מצווה מן התורה. הוא מושבע ועומד. אולם צוואת אב, שכולה משאלת לב, ששואלה אינו יכול להיות נוכח בעולם הזה כשהבן הנתבע נקרא למלא אחריה, מעוררת .

לא רק את בנו יוסף השביע יעקב. את כל בניו ציווה לפני מותו ."וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם ... קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן... שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (בראשית מ"ט,כ"ט-ל"א). הפירוט, ההדגשות, אינם משאירים מקום לספק. יעקב אינו מצווה רק על קבורתו הוא במערת המכפלה. הוא מוריש לבניו את צו קברי אבות האדם באשר הוא אדם, ובדשש חזק את צו קברי האבות של משפחת האומה של ישראל. ישראל ציווה, והאלוהים הסכים על ידו.

במרומז, כמעט במוצנע, מצווה יעקב ציווי נוסף ליוסף. וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, הוא אומר. חכמינו תוהים לדעת למה הדגיש את מִמִּצְרַיִם, ולמדו מכך, "אמר ר' יהודה... מקרקע מצרים טול עמי" (ילקוט שמעוני, רמז קנ"ו). אדם נקבר בארץ ישראל. בניו באים להשתטח על קברו. הם באים להתאחד עימו, במקומו, על אימהות האם, על אבהות האב. אבל גם עם זכר גורלו הרחוק הם באים להתאחד. בארץ ישראל הם מתאחדים עם עפרה של מצרים בה התפלש יעקב, עם עפרה של הגלות, עם העבר של נכר, עם הגאולה ממנה, עם השיבה לארץ ישראל. אין עוצמה כעוצמת הזיכרון הזה בה בנים של ארץ ישראל זוכרים כי אילולי נפדו אבותיהם ממצרים המטפורית, לא היו עולים לקברי אבות.

כמה בנים וכמה בנות יש בעולם, שקברי אבותיהם פזורים בין אין ספור אמות העולם שקולטות את המת ואין יכולים להלוך שם ואם בנים יכולים - בני בנים אינם יכולים. כמה מתים יש בעולם ששבו אל עפרם ואין לא בן ולא בת יודע מקומם ואין להם אלא קדיש להשתטח בו על קבר אבות וקבר אימהות שנמחה מן העולם. כמה גזילות של יתמות גזלה גולה גדולה כתחתיות שאול, וכמה שכול שדוד של אבות ואימהות שאין להם קברים עליהם עולים בניהם היא נושאת על מצפונה אם היא יכולה...?

מי ימנה אלפי רבא הרבבות שכולים ויתומים שלא יכלו למלל, ואולי מיללו ושומע כבר לא היה להם, מה שמילל יוסף, "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ',כ,ד-כ"ה). אם השביעו מי נותר להישבע, ואם נשבעו, מי נותר לקיים?...