שתי התפתחויות - בחירתו מחדש של הנשיא בוש ועליית ההנהגה הפלשתינית החדשה בעקבות מותו של יאסר ערפאת - יצרו הזדמנות חד-פעמית לניהול מו"מ לשלום בין הערבים לישראלים.
הנשיא צריך כמובן להמשיך במטרתו להפיץ את רעיון הדמוקרטיה במזרח התיכון, והבחירות המתוכננות בעירק בינואר הן צעד מכריע בכיוון הנכון. אך הכרחי גם, שהנשיא יפעל במרץ לקידום השלום בין הישראלים לערבים.
הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) אשר עבד במשך כמה שנים על 'מפת הדרכים' להשגת שלום בין הפלשתינים לישראלים, תומך בפתרון המבוסס על שתי מדינות, כמו רוב הפלשתינים והישראלים. הנשיא בוש מעדיף פתרון זה ללא ספק, וראש הממשלה שרון אף תמך בכך בפומבי, למרות שבאפריל אמר, כי הנסיגה הישראלית מעזה עלולה לעכב את הקמת המדינה הפלשתינית בשנים רבות.
רק הנצים משני הצדדים - ערבים המסרבים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים וישראלים המעונינים לשמר את השטחים שתחת כיבוש במקום להמירם בשלום בטוח - רק הם מעדיפים פתרון המבוסס על מדינה אחת. פתרון של מדינה אחת אין פירושו אלא קיצה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית וסיכול השאיפות הפלשתיניות למדינה עצמאית שתתקיים בשלום לצדה של ישראל.
על כן, השאלה האמיתית היא, כיצד לנצל את חלון ההזדמנויות הזה כדי להשיג את פתרון שתי המדינות. ובעיקר, אלו צעדים צריכים להינקט ומי צריך לעשות מה?
ראשית, חידוש המו"מ הוא קריטי. כדי שזה יקרה, צריכה ישראל פרטנר למו"מ בצד הפלשתיני. הפרטנר הזה יצמח בדרך הטובה ביותר באמצעות בחירות חופשיות. הבחירות נקבעו ל-9 בינואר וכל מי שתומך בשלום בין ישראל לפלשתינים חייב לעשות כל שביכולתו, כדי להבטיח, שהבחירות הללו ייצאו אל הפועל.
על המועמדים הפלשתינים לנטוש בבירור ובאופן חד-משמעי את הטרור כמכשיר להשגת תוצאה פוליטית ולקרוא לתומכיהם לנהוג כמותם. פלשתינים אלה צריכים להתחייב לצעדים מפורשים וכצעד של רצון טוב, במטרה לדכא את הארגונים הפלשתיניים אשר הפכו את ישראל למטרה.
במקביל, על ישראל להודיע, כי במהלך הבחירות לפרטנר פלשתיני, היא נערכת לחידוש המו"מ לשלום מבלי לדרוש את הפסקת כל פעילויות הטרור מראש. דרישה זו מעניקה ייפוי כוח לטרוריסטים עצמם למנוע את חידוש המו"מ לשלום.
כמו כן, על ישראל לעשות כל שביכולתה כדי לעודד חופש תנועה וגישה לקלפיות תחת סידורי ביטחון, כדי לסייע בהצלחת הבחירות. מעודד לשמוע את האמירה הישראלית, כי כל הפלשתינים יוכלו להצביע בבחירות, לרבות אלה החיים בירושלים או בכל מקום אחר.
ארה"ב צריכה לאמץ את הסטנדרט הברור הזה לחידוש הדיאלוג. עליה להשפיע על ישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות בשטחים שתחת כיבוש, עד לבחירות הפלשתיניות ובמהלך חידוש המו"מ לשלום. בנוסף, צריכה ארה"ב לעשות כל שביכולתה כדי לעודד את שני הצדדים לשיחות משמעותיות. עליה לשמש, היכן שנחוץ, כשותפה ישירה ומתווכת בשיחות אלה, ולהציע הצעות, פשרות וערבויות.
לבסוף, צריך הממשל להבהיר באופן חד-משמעי שגם כאשר יוזמתו של ראש הממשלה שרון לסגת מעזה היא צעד חיובי, זו אינה יכולה להיות צעד ראשון בתהליך חד-צדדי שיוביל ליצירת אוטונומיות פלשתיניות בגדה (על-פי הדגם הבנטוסטוני בדרום אפריקה).
אין אנו יכולים כמובן, לפסוק מראש את התוצאה הסופית של שיחות כלשהן. אך התוכנית שהוצגה על-ידי הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה ברק בקמפ-דיויד בשנת 2000 ואשר נדחתה על-ידי יאסר ערפאת, בהחלט מהווה נקודה אפשרית שניתן להתחיל ממנה.
מעודד לראות את התגובה המהירה מהבית הלבן, בעיקר כאשר הנשיא בוש אמר לצד ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, זמן קצר לאחר בחירתו מחדש, כי הוא מעוניין בכינון מדינה פלשתינית עצמאית שחיה בשלום וביטחון לצדה של ישראל. "אני מתכוון לנצל את ארבע השנים הקרובות בוושינגטון ל[קידום] מדינה כזו".
בשעה שארה"ב אינה יכולה להכתיב לאף צד את התנאים לשלום, היא יכולה ואף צריכה לדחוף במרץ לחידוש המו"מ. צריך להתחיל כבר עכשיו.
____________
ג'יימס בייקר שימש כמזכיר המדינה (שר החוץ) האמריקני בין השנים 1989-1992; המאמר מתפרסם בעיתון "ניו-יורק טיימס", 2.12.04, תרגם: גל ברגר
