בכנסת הנוכחית מכהנים לא מעט אנשי תקשורת לשעבר. לא מניתי אם יותר מעורכי דין, או אנשי צבא בדימוס, בטח שלא מ"פעילים פוליטיים" ויו"רי אגודת הסטודנטים, אבל העובדה הפשוטה עומדת בעינה, יש לא מעט אנשי תקשורת ובאופן יותר ספציפי עיתונאים בכנסת. זן זה של אנשים מדרך עיסוקם רגיל לעדכן את הצופים, הקוראים או המאזינים במתרחש. יש הרגילים לתת סקירות על הנעשה בשטח ויש המעניקים פרשנות כזו או אחרת לאירועים, זו ההתמחות המקצועית שלהם. ככה שנים שהם מעבירים לנו את החשוב, הלוהט, המעניין והקובע סדר יום. ועוזרים לנו סביב מדורת השבט בסלון, לנהל את שיחות הרעים סביב אירועי היום.
בשנים האחרונות, בין הפוליטיקאי לתקשורת, שהיא בעצם לוח המודעות אל ההמון, נכנס בתווך מערך הדוברות. זן זה דומה באופיו וכישוריו לזה של העיתונאי, מהותו היא היכרות עם נבכי הפוליטיקלי קורקט ומתוך כך לסגנן תגובה או ידיעה ההולמת את הלך הרוח האייטמי הנוכחי. בין העיתונאים לדוברים יש קודים של שיתוף פעולה, סחר באייטמים ומעבר בין התפקידים, בשל האופי הדומה ובצד התנאים שמובטחים אצל כל צד. לא רק פוליטיקאים, גם חברות וארגונים נעזרים בתחום זה, כדי להשיג מטרות במרחב הציבורי. לא כל בעל עסקים ממולח או ראש עמותה, פנוי או מסוגל להתעסק עם זרועות התקשורת. מה שנוצר הוא שיש כמה רמות של מציאות. מקום התרחשות האירועים, קרי הזירה הפוליטית, הצבאית או האזרחית, תקשורת שמעבירה את זה לציבור הרחב ומערך הדוברות ויועצי התקשורת שעוזרים בסבך התקשורתי למי שחפץ בכך.
שחקן נוסף בזירה - הפייסבוק אך בשנים האחרונות הגיע הפייסבוק כשותף נוסף למערך התקשורתי. גלגל נוסף לפלונטר הזה. בין שינויי התקשורת הרבים עם כניסת מרחב האינטרנט, אתרי החדשות, הבלוגים ומעמדו של ישראל היום החינמון שעזר לשינוי בפרינט, הפייסבוק מסתמן כאחד השינויים הבולטים. ומעניין לבחון את הפייסבוק כמתווך ישיר בין הפוליטיקאים לציבור.
שלא ניתמם, מרבית מדפי הפייסבוק של אישי הציבור מנוהלים על-ידי יועצי תקשורת. אבל יש משהו שונה במדיה הזאת, שיורה מן המותן וקלה על המקשים, וכשכל עם ישראל מקליד את הגיגיו לא מתאפק איש הציבור שלנו ומקליד גם הוא. "היי זאת שלי" הפך למותג ו
נפתלי בנט שהיה דובר בפני עצמו סחף אחריו בפייסבוק המון רב והכינוי "אחים שלי" הפך לזיהוי המפלגתי, לאחר הקמפיין "בנט זה אח", שנלקח מהתגובות הפך לסלוגן הבחירות. כבר קונן על כך השר אורבך, כאיש תקשורת שנון בפני עצמו בפיד שלו: "מאז שכל הגיג, ויץ או הרהור בסטטוסים שלי ושל פוליטיקאים אחרים מצוטט בעיתונות כאילו מדובר ב'ידיעה' או ב'תגובת השר', אני מהסס הרבה יותר לפני שאני מעלה סטטוס". אך גם הוא לא התאפק והעלה את זה שהעניין בפייסבוק זה הספונטניות של הכתיבה.
ממובילי ה"מהפכה" - יאיר לפיד יותר מכל אחד אחר, במשך עשורים מספר, הקפיד שר האוצר שלנו
יאיר לפיד לעדכן אותנו בסובב אותו. את עיקר תהילתו קצר לפיד מכישרונו, שאינו מבוטל, לספר לנו על חיבוטי נפשו. הכרנו את התעסקותו הכנה בזהות היהודית אל מול זאת הישראלית ובכלל בניסיון המוצלח שלו לשרטט את האופי הלאומי שלנו, לאו-דווקא מסיפורי אתוס מכוננים, אלא דרך האדם הפרטי. יאיר לפיד עלה על גב כישרונו והגיע להישג מרשים בבחירות האחרונות. ולפיד ממשיך כביכול מעל התקשורת לדבר אל הציבור על גבי דף הפייסבוק שלו. כך שלראשונה יש לנו שרים בממשלה, מקום בו נוטים לשמור את הקלפים סמוך לחזה, שמדווחים לנו מכוח ההרגל המקצועי שלהם, שלרוב נובע גם מאופיים של אלו.
לבסוף נוצרת פה תרבות מעניינת, כי לפיד לא מתראיין לתקשורת וכביכול פונה דרך הפייסבוק לציבור. אך זה לא בדיוק נכון, כי סטטוס שהתקשורת לא תתייחס אליו ישקע בין אלפי הסטטוסים וייעלם. כך שנוצרים יחסי גומלין חדשים ומעניינים בין התקשורת לפייסבוק, שלפיד הוא בהחלט ממוביליה. הנה גם כאן לפיד הגדול, שצמח בתקשורת, נפל בתחום התמחותו, כי במעמדו הרם, אומנם כולם מצפים למוצא פיו, אך גם מחכים לנפילתו בפרטים הקטנים. מעניין מתמיד לראות מה תהיה המסקנה ממקרה ריקי כהן, האם הצורך לעדכן יגבר על יועצי התקשורת שישמרו גם עליו שייהנה לפחות ממאה ימי החסד.
