על גבורה וזיכרון - דקה אחר דקה

רבים ודאי חוו אותו, את אותו הרגע. אי-אפשר היה לשער שכך זה יתפוס אותי, כשעליתי על ״נתיבי המפרץ״ היום בבוקר. זה נראה היום כמו עוד בוקר ״רגיל״ ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. שואה וגבורה. הרבה פעמים ניסיתי לחשוב על המשמעות של הגבורה בצל השואה ומה היא צריכה ללמד אותנו. האם הגבורה הייתה האומץ להתנגד - להילחם על החירות? אולי זו הייתה התעוזה לשרוד בתנאים בלתי אפשריים, כי מוכרחים, עבור תמימות הילדים? ההקרבה - לחיות חיים שאינם חיים, בכדי לשמר את התקווה לדורות הבאים?

9:37. אני מתחיל לחשב את הסיכוי להגיע למשרד בזמן ולכבד את שתי דקות הדומייה שלא בדרכים. אף פעם לא עמדתי בצפירה בדרכים. משום מה, בתודעה הקוגניטיבית, זה תמיד היה נראה לי כמו זילות - לדעת שיש צפירה ובכל זאת לתכנן את היום שלך כך שתימצא בדרכים באותו הרגע. במחשבה מפוכחת יותר, זה מרגיש מעט מתנשא. כאילו אם עמדתי מעל במה בטקס, או מתחת לבניין אחרי שחישבתי בקפידה את מהלך הבוקר, כיבדתי את הזיכרון יותר מהאמא שחזרה מהגן בו השאירה את בנה, או החייל שהיה באוטובוס בדרך לבסיס. למה בעצם צריך להיות כלל לאופן הראוי שבו יש לזכור?

9:56. כבר היה ברור שלא אגיע בזמן והחלטתי לעצור בתחנת האוטובוס הראשונה שאראה. עצרתי. לא זיהיתי את המקום, אף על-פי שחלפתי על פניו לפחות שש או שבע פעמים בדרכי לעבודה. מקום העבודה חדש יחסית. מעניינת אותי רק המהירות שבה אני מגיע אליו. אני לא שם לב לפרטים שבדרך.

9:58. כמה רכבים מצטרפים אלי בתחנת האוטובוס וכמה אנשים בודדים יוצאים מרכבם. מוזר. כולם מתבוננים מזרחה. כאילו ציפו למשהו. אולי היה זה הנוף הירוק שמשך את עינם, אולי הזיכרון התת מודע של ״התקווה״ שמצווה ״ולפאתי מזרח״ - זכר לכמיהת ציון בתקופת גלות - ואולי פשוט לא נעים היה להתבונן לעבר האספלט הלא נעים שבכביש. אני בחרתי להסתכל הפוך. לא ברור למה. אולי מפאת הצורך להתייחד עם הרגע בלי עיניים מלוות, אולי בגלל הדחף להרגיש אקסצנטרי, אולי משהו אחר, לא מוסבר..

10:00. נשמעת צפירה. כבאבחת חרב, הקול הסואן מתחלף לדממה. מדהים. רק לפני רגע נשמעו רכבים, צפירות ועוד אין ספור צלילים שהאוזן קולטת ובדרך כלל איננו באמת שומעים. אולי בשל כך קוראים לזה ״רעש מחריש אוזניים״. אנחנו שומעים רק רעש, לא את הקולות שהוא מכיל. אני מרכין ראש. זו הפעולה הכי מכובדת - כך לימדו אותי - כשמבקשים להנציח זכרם של מתים בדקות דומייה. הצפירה נשמעת כמו דממת אלחוט. יש משהו מיוחד ברגע שבו האדם מפסיק להשמיע את קולות היום יום. זהו רגע שבו אפשר לשמוע את הטבע מדבר, על כל יצירות הבריאה. פתאום משב רוח קל, פרה גועה, ציוץ ציפור חרישי - הכל נשמע בבירור. בעוצמה.

10:01. כך נדמה לי. התחושה היא שאני עומד לפחות דקה. תמיד תחושת הזמן מתעמעמת ברגעים שבהם אתה חושב על הרגע. בשנייה אחת, להקת ציפורים גדולה נגלית ממולי, מעבר לרכס שאליו אני כעת מביט. הציוצים עזים, הם גורמים לי להרים את הראש ולבדוק על מה מהומת הציפור. אני רואה גדר תיל, ולהקת ציפורים חגה מעליה. סוריאליסטי משהו. הנה אתה עומד ומתיימר לנסות ולהבין את הזוועה, ופתאום תמונה סימבולית שממחישה באופן חד את הדיכוטומיה הגדולה שבין החירות לדיכוי. בין החופש לזוז, ״לצייץ״ ולעוף רחוק למקום עליו אתה חולם, לבין האיסור לפרוח, לשמוח ולברוח מהמקום המבעית שמופיע לך במציאות הכי מסוייטת. אני מנסה לחשוב אם גם להם היו ציפורים. ציפורים שיזכירו להם. שיחזקו את רוחם. שילחשו בציוץ. אני רוצה להאמין שכן. כשאני חושב על כך, העיניים מתחילות קצת לבגוד. התחושות כל-כך אמיתיות שהגדר נראית מטושטשת והרכס נראה כמו אופק גדול של טבע - בלי פחד, בלי גדרות, בלי כאב. ואז... צמרמורת. פתאום ברגע אחד, כל מה ששמעתי, ראיתי, למדתי - הכל התנקז לשם. לרגע בלתי נתפש, שמשאיר אותי מעורער. מהורהר. מחובר.

10:02. הצפירה הסתיימה. סביבי קיפצו אנשים במהירות לרכבם והמשיכו בשלהם. עמדתי עוד רגע. פתאום טריקת דלת עזה שמנערת אותי. אני מביט לכיוון הרכב. אני מרים עיניים. נגלה שלט. ״לוחמי הגטאות״. הלם. זכרתי שיש קיבוץ כזה. אני כמעט משוכנע שידעתי שהוא נמצא שם, בדרך לעבודה. אנחנו קולטים כל-כך הרבה פרטים ופריטים בכל רגע, שלפעמים קשה לנו לזכור דווקא את המשמעותיים שבהם. קשה לזכור היסטוריה. היא מושכת אותנו אחורה, לעיתים עם זיכרון מתוק, לעיתים עם זיכרון מר, לעיתים עם מחשבה סתמית על מה שהיה ומה שנשאר. 70 שנה אחרי מרד גטו ורשה, אני מתחבר להיסטוריה במקום הכי סימבולי שיכול להיות.

כשהבטתי שוב לעבר הרכס, לא הצלחתי לראות שוב ציפורים, אבל הזיכרון נטמע, הרגע עשה את שלו. אני רוצה לחשוב, שבאותם רגעים בגטאות - בהם הזוועות הקשו על האבחנה בין סיוט למציאות - הציפורים המטושטשות נראו מבעד לעיניים הבורקות, נשמעו מבעד לקולות המוות, והזכירו. הזכירו שיש עוד תקווה, שיש עוד חלום, שיש זיכרון. אני רוצה לחשוב, שזו הסיבה שבגינה אנחנו מצווים לזכור. כעת אני חושב, שזו הגבורה - הזיכרון. האומץ לזכור את החיים. הם לא ביקשו להיות גיבורים. אף אחד לא מבקש להיות גיבור. לפעמים, זה פשוט יוצא ככה. אנחנו זוכרים היום, שהגיבורים ההם, זכרו אז. יום הזיכרון, לשואה ולגבורה.