הצוואה נפתחה והמשפחה התפרקה

"הורשת המשק החקלאי", "הבן הממשיך", "בניית בית שני לילדים בנחלה", הינם נושאים מרכזיים המעסיקים את בעלי הנחלות מאז ומעולם והם הסיבות העיקריות לסכסוכים בין הורים וילדים ובין יורשים במגזר החקלאי.

סיפורים רבים סיפרנו על מלחמות וייסורים העוברים על יורשים בעת שההורים הלכו לעולמם, והותירו אחריהם נחלה, מבלי שנכתבה על ידם צוואה המורה כיצד לנהוג בנחלה.

מניתוח המקרים שטופלו על ידנו, במרכזם התמודדנו עם יורשים שנלחמים על הזכויות בנחלה, נוכל לומר בוודאות מוחלטת, כי בעלי זכויות בנחלה, המבקשים לנסות ולהותיר אחריהם משפחה מלוכדת, צריכים לכתוב צוואה ולהורות ליורשים כיצד לנהוג בנחלה, לאחר שאחרון מהם ילך לבית עולמו.

הבעיות בין היורשים מתחילות כאשר לא הושארה צוואה או במקום בו נכתבה צוואה שלא ניתנת ליישום. נמצא, כי המקרים הקשים ביותר מתרחשים, כאשר בנחלה מתגורר אחד היורשים והזכויות בינו לבין ההורים, שכבר לא נמצאים איתנו, לא הוסדרו כנדרש והצוואה אינה נותנת מענה לכך או שלא קיימת ככל צוואה.

על-מנת להבין היטב במה דברים אמורים, אבקש לשתף את הקוראים בסיפור קשה וכואב של משפחה שהתפרקה לאחר התמודדות ארוכה על זכויות בנחלה. במקרה שלנו, ההורים הותירו אחרים צוואה, אך לצערנו, הצוואה נערכה באופן שהיא אינה ניתנת ליישום, מה שגרם לסוף הטראגי שיתואר להלן.

ראשית, אנו נדרשים להבין מהי "הסביבה" המשפטית עמה בעלי הנחלות מתבקשים להתמודד כאשר הם עורכים צוואה ואילו החלטות אנכרוניסטיות חלות עליהם. אסביר בקצרה, כי מדיניות רשות מקרקעי ישראל ביחס לנחלות, הידועה כ"משטר הנחלות", נותרה בעינה, עוד מהחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל משנת 1965. מדיניות זו קובעת מספר עקרונות יסוד עיקריים: הנחלה הינה יחידה אחת הכוללת חלקת מגורים וחלקות חקלאית והיא לא ניתנת להפרדה. על בעל הנחלה חלה חובה להתגורר בנחלה ולעבדה ברציפות למטרות לשמן היא הוחכרה. הנחלה אינה חלק מעיזבונו של המוריש, וככל ולא תיוותר צוואה, המגדירה מי הוא היורש שקיבל את הזכויות בנחלה (יורש אחד בלבד, מאומץ או נכד) הזכויות יחולקו בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה הקובע, כי הנחלה תירשם על שם אחד היורשים שיכול לקיים את הנחלה, שיפצה את יתר היורשים.

גיבורי הסיפור שלנו הם זוג מבוגר מצפון הארץ, אשר התפרנס מרפת ומלולים שנים רבות. במהלך השנים בנה אחד הילדים בית בנחלה והתגורר בבית ביחד עם משפחתו. הבן סייע לאביו בעבודה במשק וברבות הימים, האב פרש לגמלאות והותיר לבנו את ניהול המשק. לאחר שהחקלאות כבר לא הניבה הכנסות, הוסבו הרפת והלול למבנה מגורים ללא היתר והושכרו לצורך פרנסת ההורים.

כאשר ההורים הגיעו לגיל מופלג ולאחר שהם הבינו כי עליהם להותיר אחריהם צוואה על-מנת למנוע מחלוקות בין הילדים, שהיו ביחסים מצוינים באותה עת, הם פנו לסיוע מקצועי וערכו צוואה במסגרתה הותירו הוראות כיצד לנהוג בנחלה לאחר שילכו לבית עולמם.

השנים חלפו ושני ההורים הלכו לעולמם. כאשר אחרון ההורים נפטר, פנו הילדים לצוואה ופתחו אותה במעמד כל בני המשפחה. הצוואה קבעה את ההוראות הבאות: הילד שמתגורר בבית השני בנחלה אשר נבנה על ידו, יקבל את הזכויות בבית. ילד נוסף יקבל את הזכויות בבית של ההורים. ילד שלישי יקבל את הזכויות ברפת שהוסבה למגורים ללא היתר והילד הרביעי יקבל את הזכויות בלול שהוסב למבנה מגורים ללא היתר. נקבע בצוואה במפורש, כי השטחים החקלאיים של הנחלה יחולקו באופן שווה בין הילדים וכך גם יתר הזכויות בנחלה, לרבות זכויות הבניה וכל זכות אחרת לרבות באגודה.

אדם מן הישוב שאינו בקיא ברזי "משטר הנחלות" לא היה מזהה בעיה בהוראות הצוואה המוזכרת בסיפורנו, אך לאחר שהסברנו לקוראים מהו "משטר הנחלות", ניתן להבין, כי מהמועד בו נפתחה הצוואה, חל מפנה דרמטי בסיפורנו, שהתחיל להסתבך ולהתדרדר ובמרכזו התחוללה בשלב זה, מלחמה של ממש בין ארבעת המשפחות שנותרו מול צוואה שאינה ניתנת ליישום.

כל אחד מהילדים הבין, כי הוא לא יוכל ליהנות מהנחלה, שכן החלוקה של הנחלה לארבעה יורשים מנוגדת להוראות המינהל ולהסכם המשבצת הדו-צדדי בין המינהל לאגודה ועל כן, הינה אינה ניתנת ליישום.

הילד שהתגורר כל השנים בנחלה ביחד עם הוריו, עבד במשק ותחזק אותו, טען כי הוא "הבן הממשיך" למרות הוראות הצוואה. הילד שקיבל את הבית של ההורים, טען כי הכוונה הייתה להוריש לו את הזכויות בנחלה והוא הסכים לבצע פיצול של הבית השני מהנחלה ולרשום את הזכויות על שם אחיו. שני הילדים האחרים שקיבלו זכויות בלול וברפת שהוסבו ללא היתר למגורים, הבינו כי זמנם שאול וכי בכל עת הרשויות צפויות לתקוף ולהגיש כתבי אישום, צווי הריסה, קנסות, ודמי שימוש הנאמדים במאות אלפי שקלים.

הילדים הצטיידו בסיוע משפטי, השקיעו כספים רבים, נלחמו ביניהם עד זוב דם, מבלי שהותירו שביב של תקווה להידברות ביניהם, ובסופו של יום, כולם יצאו נפסדים, כאשר הנחלה נמכרה והתמורה חולקה ביניהם באופן שווה.

מיותר לומר, כי המשפחה התפרקה כליל, הילדים ניתקו כל קשר ביניהם, האהבה הפכה לשנאה תהומית והרצון הטוב של ההורים היקרים שביקשו להותיר אחריהם משפחה מלוכדת, הפך לקללה שתרבוץ על המשפחה למשך דורות רבים.

המקרה שתואר כאן מלמד אותנו מספר תובנות יסודיות שעל בעלי הנחלות לאמץ וליישם:

ראשית, לפני שאתם מאפשרים לילדים לבנות בית בנחלה, תחתמו איתם על הסכם במסגרתו תסדירו את זכויות השימוש בבית ובייחוד במקרים בהם הילדים מבקשים לקבל הלוואה ולשעבד את הנחלה לצורך הבניה. כמו-כן, תידרשו הסדרה של הזכויות בין הילד לבין בן/בת-הזוג, בכל הקשור לנחלה.

שנית, כאשר אתם עורכים צוואה, עליכם לקבוע הוראות מפורשות ביחס לזהות היורש שיקבל את הזכויות בנחלה והאם הוא נדרש לפצות את יתר היורשים (אין חובת פיצוי במסגרת צוואה) ובהתאם לכך, לקבוע את ההוראות כיצד מתבצע הפיצוי. ככל ובחרתם שלא לקבוע יורש שיקבל את הזכויות, ניתן לקבוע כי הנחלה תימכר למרבה במחיר והתמורה תחולק בין הילדים בהתאם לשיקול דעתכם.

שלישית, יש לשים לב, כי ניתן לבצע הליך של "הפרדה או פיצול מגרש מהנחלה" ובכך "לייצר" נכס נוסף בר הורשה, ככל וההורים מבקשים לחלק את הזכויות בנחלה בין שני ילדים.

עוד יש לשים לב, כי בעתיד הנראה לעין, ניתן יהיה לפצל מגרש נוסף מהנחלה, ועל כן ניתן להותיר הוראות גם ביחס לכך. כמובן, שיש פתרונות יצירתיים רבים לחלוקה של הזכויות בין היורשים, אך אבני הדרך שהותוו לעיל, הם אלו שעל בעלי הנחלות להעמיד כנר לרגליהם, כאשר הם מבקשים להותיר הוראות ליורשים כיצד לנהוג בנחלה.

אנו מקווים, כי הוראות הסכם החכירה שיומצא על-ידי המינהל בימים אלה במסגרת יישום החלטה 823 על חלקות א' של הנחלות, ייקבע הוראות מקלות על-מנת למנוע סכסוכים במגזר החקלאי, אך כל עוד לא חל כל שינו בהחלטות, עלינו לפעול במשנה זהירות.

הורים יקרים תזכרו, בהתמודדות עם מקרים של "הורשת המשק החקלאי" אנו עוסקים בדיני נפשות ממש ולכן, גם אם יש לכם כוונות טובות ורצון עז לסייע לילדים כיצד לעצב את עתידם, תשקלו היטב את צעדיכם בטרם תכתבו צוואה שלא ניתנת ליישום, שכן כל טעות שתעשו היום, תביא לתוצאות הרות אסון שיחולו על היורשים, בזמן שאתם כבר לא תהיו כאן.