הגז הבוער בעצמותינו

עד לפני עשור, תואר זה לא היה מוכר בישראל, למרות שגם אז חיו ופעלו כאן לא מעט אילי הון. בשנים האחרונות הפך התואר למושך אש, כי במדינה קטנה כישראל, מיליונרים ועוד יותר מיליארדרים, הם מטרה נייחת, כי לא רק שיש להם כסף והרבה, הם גם עושים בו שימוש שלא תמיד מיטיב עם הציבור שהלווה להם חלק ניכר ממנו.

טוענים נגד המטיחים, כי הם נגועים בפופוליזם וצרות העין כלפי אלה שהצליחו והרוויחו. אלא שגם זו ירייה עיוורת באוויר, כי איש לא רואה, למשל, בסטף ורטהימר טייקון, למרות שהוא עשיר יותר מכל הטייקונים הישראלים. האזרח מן השורה יודע להבחין מי עשה את הונו בעבודה קשה ושקדנית ומי גם עסק בתרגילים פיננסיים.

כיום, טייקון הפך לתואר גורף. כך נולדו טייקוני הגז, למרות שבענף זה מתכוונים רק לאחד, יצחק תשובה, כי אין יותר. זוכרים לו את התספורת שביצע בחברת דלק נדל"ן, אבל בתודעה הציבורית, הוא התקבע כמי שגילה את שדות הגז הענקיים, תמר ולוויתן, והוא כלל לא ניסה למחוק את הרושם הזה. הוא התמסר בחפץ לב לאור הזרקורים בהצהרות חגיגיות על עצמאות אנרגטית וכלכלית, שהתגליות יביאו על ישראל.

ברגעי אופוריה כאלה בואכם עד היום נשכחת העובדה הפשוטה, כי לא תשובה, כלומר חברת דלק בשליטתו, היא שגילתה את שדות הגז, אלא חברת נובל אנרג'י האמריקנית שדלק היא משקיעה שותפה שלה במיזם שהיא מנהלת. לשום חברה ישראלית אין את הידע, הניסיון והיכולת לבצע פרויקטים בים.

כל דוח שדלק מפרסמת בבורסה הוא העתק של דוח המופק בארה"ב. משום כך, הפוך על הפוך, הטענות כלפי תשובה על אחיזתו במשק הגז הטבעי ועל היותו מונופול טוענות בעצם נגד העובדה כי היה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להיות שותף לאוצרות הים. אחרים, ביניהם דמויות כמו נוחי דנקנר ועפר נמרודי, ניסו גם הם את מזלם ולא הצליחו. אולי זה עוד יקרה בעתיד.

הסוגיה הרביעית נוגעת לויכוח: מי צריך לאשר את מדיניות היצוא - הממשלה או הכנסת. המצדדים בכנסת, שכבר עתרו לבג"צ, מאמינים בסתר ליבם, כי הכנסת תקטין את אחוזי היצוא ואולי בכלל תבטלו, כי הם חושבים על הציבור ולא על הטייקונים. אבל גם הח"כים והארגונים שעתרו, עוסקים שלא במודע בתרגילי חשבון פשוטים, כי אין להם כל מושג מה צופן העתיד והאם 20% יצוא זה בסדר ואולי 0% זה הכי טוב.

לרגע נשכחת מהם העובדה, כי הדיון הוא על עולם עסקים, בו שורת הרווח היא הקובעת ואין להניח כמובן כי מישהו ירצה להפיק גז ממעמקי הים רק בשביל להגשים ערכי הציונות.

במקום לבזבז אנרגיות על עצם היצוא, מוטב היה להפנותן לשאלת מיסוי היצוא. ועדת ששינסקי הראשונה המליצה על שיעורי מס לצריכה מקומית התקפים גם על גז המיוצא במחירים גבוהים הרבה יותר.

שר האוצר, יאיר לפיד, מינה לפני כשבועיים את ועדת ששינסקי השנייה, שאמורה בעוד כשנה לקבוע את רמת המיסים והתמלוגים שישתלמו למדינה מכל אוצרות הטבע שלה. כאן יש לעותרים ותומכיהם מרווחי פעולה והשפעה "בלא להרוג את הטייקונים". עם זאת, על כולם לזכור, כי יחלפו שנים עד שזרם תשלומי המיסים הגדול יגיע לקופת האוצר, כי קודם צריך להחזיר ליזמים את השקעותיהם בחיפושים ובהקמת תשתיות הגז.

עד כאן הזירה הפנימית. אין ספק, קיים שוק עולמי גדל לגז טבעי. ארה"ב החליטה לאחרונה להקים מסוף ענק ליצוא גז מונזל ובחלקי עולם שונים נערכות מדינות להסב את התעשיות לשימוש בגז ובראש וראשונה בתחום ייצור החשמל במיוחד באלו בהן הגרעין היה המרכיב המרכזי כגון, יפן וגרמניה.

אם כן, כיצד ולמי יכולה ישראל לייצא את הגז שלה?

תקוות ופנטזיות כבר קיימות. למשל, להכין צנרת לשם יצוא לירדן, לרשות הפלשתינית, לטורקיה, הקרובות לנו. לי זה הזכיר את הדיבורים בממשלה לאחר פלישת ארה"ב לעירק ב-2003 כאשר הושמעו קולות של תקווה לחדש את הזרמת הנפט משדות הנפט בצפון עירק לנמל חיפה, כפי שהתקיים עד ערב הקמת המדינה ב-1948. לכך מתכוונים כאשר אומרים דמיון מזרחי, כי הרי שום דבר מזה לא היה אפילו קרוב להתגשם. לכן, האם זה ריאלי לצפות ולקוות כי נוכל לייצא גז לירדן ולרשות הפלשתינית בעוד הזירה המדינית קופאת על שמריה? האם אפשר לפתח ציפיות לגבי טורקיה של ארדואן? האם הקברניטים שלנו מודעים לכך כי מפיקה ויצואנית גז גדולה השוכנת באזורנו היא קטאר שהפכה למקור אספקת גז עיקרית של בריטניה, שרזרבות הגז בים הצפוני הולכות ופוחתות?

באין התקדמות משמעותית במסלול המדיני, אין לישראל אופציה ליצא גז בתשתית של צנרת. חבל לפוליטיקאים לפתח ציפיות ולהפריח תוכניות. האלטרנטיבה לצנרת היא הפיכת הגז לנוזלי ויצואו באוניות צובר, כפי שהוחלט לאחרונה בארה"ב. כיוון שהקמת פרויקט למטרה זו כרוך בהשקעות אדירות ולנוכח מגבלת השטחים הזמינים למטרה זו בחופי הארץ והתנגדות צפויה להקמתו בים, החלו נובל אנרג'י ושותפותיה הישראליות לבחון את הקמתו בקפריסין השכנה לשדה לוויתן.

בעוד אנו ממשיכים להתנגח ולהתמקד בנושא היצוא, הולכת ונרקמת מתחת לאפינו זירה חדשה שעלולה להפוך לכאב ראש לא קטן בעתיד הלא רחוק, חיפושי הגז בים של לבנון. העובדה כי שדות תמר ולוויתן מצויים במרחקים המשיקים את הגבול הימי המשותף, כבר עוררו בעבר רעשים לא סימפטיים לגבי הבעלות עליהם. אלא שתוצאות סקרים עדכניים גילו, כי במרחבי הים הלבנוני קיים פוטנציאל לגילוי מאגרי גז טבעי הגדולים משלנו.

בניגוד אלינו, כאשר החברות הישראליות שמחו כאשר נובל אנרג'י הייתה נכונה להשתתף במאמץ החיפושים שלהן באמצע העשור הקודם, בלבנון הלכו בדרך המקובלת בעולם הנפט והגז ופרסמו מעין מכרז בין החברות המוכנות ליטול חלק בחיפושים. ההיענות הייתה מרעישה: חברות הנפט והגז הגדולות בעולם הגישו מועמדותן, ביניהן: הענקיות אקסון, שברון, מוביל, של, טוטאל - ליגת העל של עולם הנפט והגז. נובל אנרג'י קטנה לידן. לכולן יש אינטרסים ענפים בעולם הערבי ואף פעם הן לא גילו עניין בישראל.

ביום בו יתאמתו התחזיות הלבנוניות הוורודות ואחת או יותר מהחברות הללו ינהלו את המיזם כולו, מצבה של ישראל עלול להפוך לבעייתי מאוד. לא רק הבעיה הביטחונית של ההגנה על אתרי ההפקה הימיים התלויה מעל ראשנו, אלא עצם התחרות בינינו לבין הלבנונים. לאקסון או שברון אין כל בעיה להניח צינור גז בין, למשל, לבנון ואיטליה או להקים אתר להנזלת הגז ולהוליכו באוניות שלהן לכל שוקי העולם.

ונקודה אחרונה שנעלמה עד-כה מהרדאר הציבורי: השאלה הסביבתית. המעבר לשימוש בגז מלווה בהבטחה שהוא נקי וידידותי לסביבה. זה אכן נכון בהשוואה לכל הדלקים בהם משתמשים כיום. אבל ראוי לדעת, כי כשמשתמשים בגז טבעי, נפלט לאוויר מתאן שהוא גז חממה חזק. ביומיום המתאן נוצר בעיקר מטיפול והטמנת פסולת, טיפול בשפכים ופעילות חקלאית (תהליכי עיכול של בעלי-חיים).

בוועידת האקלים בקופנהגן בשנת 2009, עמד הנשיא שמעון פרס, והבטיח לעולם כי ישראל תפחית את גזי החממה ב-20%. יעד זה נראה היום רחוק לא פחות מאשר כאשר הוצהר. אבל אם ביום מן הימים ינסו ברצינות להפחית את פליטת המתאן לאוויר העולם שלנו, טוב שיזכרו גם את המתאן של הגז הטבעי כדי ש"נקי וידידותי לסביבה" לא יישאר רק בגדר סיסמא ריקה מתוכן.