ראשי "מועצת יש"ע" אמרו לרמטכ"ל השבוע, לפי הדלפותיהם הם לעיתונות, שהם חוששים שלא יצליחו לבלום את סחף הסרבנות והאלימות של המתנחלים. בכך המשיכו מנהיגי המתנחלים באסטרטגיית האיומים שלהם, בניסיון נוסף לעצור את ההינתקות - הנתמכת על-ידי רוב הציבור.
בפינוי הקרוואנים מיצהר - ראשי המתנחלים אפילו לא ניסו "לבלום את הסחף". והאלימות והסרבנות, ראה זה פלא, אכן הגיעו.
ואני מבקש להזכיר למנהיגות הרופסת הזו, כיצד נהגנו אנחנו, ראשי "שלום עכשיו", כאשר עמדנו לפני מבחן דומה. בשנת 1982 מלאו העיתונים בפרטים על תוכניות מלחמה בלבנון שמכין שר הביטחון אריאל שרון. "תוכנית אורנים הגדולה" ו"תוכנית אורנים הקטנה". בדיוני "פורום על" (כך קראנו לישיבות הדו-שבועיות של הנהגת "שלום עכשיו") ניתחנו את התסריטים האפשריים השונים, וגיבשנו עמדה חד משמעית נגד המלחמה הצפויה, בשל הנזקים הביטחוניים והמדיניים שתביא לישראל. אז יצאנו בסדרת פרסומים והפגנות נגד מלחמת לבנון המתוכננת. כמרכז "ועדת המבצעים" של "שלום עכשיו" ארגנתי 3 הפגנות גדולות נגד המלחמה שבשער.
גם אז נשמעו טענות ששרון חותר למטרה באמצעי רמייה - וכדאי לזכור שההתנקשות בשגרירנו בבריטניה, ארגוב, ששימשה לממשלה עילה לפתיחה במלחמה - באה מחוגי אבו-נידל, ולא מאש"ף. אז איך הגבנו עם פרוץ המלחמה? בסרבנות? באלימות? בהסתה?
כאשר הגיעו "צווי השמונה" לבתינו, לקחנו את התרמיל הארוז ואת נעלי הצנחנים - והתגייסנו מיד. התגייסנו להלחם במלחמה ששללנו מן היסוד. לי היתה זו המלחמה השלישית, וכחלק מ"המערך המוצנח" הייתי שוב בקידמת החזית - אך זו הפעם הראשונה שלחמתי במלחמה שהייתי משוכנע באוולתה. לחמנו, וכמה מאיתנו גם לא שבו.
ואחרי המלחמה עצמה, החלו תקופות המילואים המצמררות בלבנון. ועמם החלו קריאות אצלנו לסרב לשרת ב"מלחמה הארורה". וחברי ואני, הנהגת "שלום עכשיו" של אז, גייסנו את עצמנו גם למלחמה בסרבנות. אבשלום (אבו) וילן (היום ח"כ) ועומרי פדן (היום מקדונלד), בוגרי סיירת מטכ"ל, יוסי בן-ארצי (אז מג"ד והיום פרופסור), צלי רשף ודדי צוקר (לימים ח"כים) - כולנו עברנו בין "סניפי" התנועה בערים ובקיבוצים, וקראנו לסרב לסרבנות.
חד-משמעית, בלי גמגומים ובלי קריצות - קראנו להמשיך ולשרת בלבנון, ובין מילואים למילואים להמשיך ולהפגין נגד אותה מלחמה. לא חששנו "שלא נצליח לבלום את הסחף". בלמנו אותו.
וכדאי לשים לב: קראנו לפעילינו להשלים עם הכרעה דמוקרטית לא של הינתקות - אלא של התגייסות למלחמה. קראנו להם לסכן לא את הבית - אלא את החיים. והרוב הגדול - נענה.
כך נהגנו במשך כל 18 שנות הלחימה בלבנון, כך נהגנו בשנות האינתיפאדה הראשונה, וכך נוהגים ממשיכינו עד היום. אז שימו לב, ראשי מועצת יש"ע - כך בונים חומה!
ואם בקרב המתנחלים מתפשטות המגיפות של הסרבנות והבריונות - אין זה בשל חוסר ההצלחה שלכם בבלימה. כל שתמטן בצבא משנן: "המפקד, זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול". אלא שכמעט תמיד זה "לא שאני לא יכול, אני לא רוצה". וכל העם שומעים את הקולות.
