דיני נפשות

הסנגוריה הציבורית מטפלת בכ-30 אלף תיקים בשנה, הכוללים הליכים של הארכת מעצר, הליכים של מעצר עד תום ההליכים ותיקים פליליים, הן של בגירים והן של קטינים. הייצוג ניתן בשנה האחרונה באמצעות כ-700 עורכי דין בחמשת מחוזותיה של הסנגוריה הציבורית.

במחצית השניה של שנת 2001 עברה הסנגוריה הציבורית שינויים חשובים. מאחר שבתקציב שאושר לה בראשית שנת 2001 לא היה די כדי לממן את הוצאות ייצוגם של כל הנאשמים והעצורים הזכאים לכך על-פי חוק, פעלנו, בשיתוף עם משרד המשפטים ועם לשכת עורכי הדין, להגדיל את התקציב. המהלך נשא פרי, ואפשר את המשך פעילותה של הסנגוריה הציבורית, בלי לקצץ בהיקף הזכאות לייצוג.

מגבלות התקציב מחייבות אותנו לנקוט צעדי התייעלות באופן מתמיד. במסגרת זו פעלה הסנגוריה הציבורית לאחרונה להרחבת צוות עורכי הדין העובדים במשרדיה ברחבי הארץ, ולצמצום מספר עורכי הדין החיצוניים הפועלים מטעמה, וריכזה מספר תיקים גדול יותר בידיהם. במקביל, קוצץ תעריף שכר הטרחה המשולם בהתאם לפעולות הננקטות בכל תיק. תהליכים אלה אינם נטולי סיכון, שהרי העמסת יתר של תיקים על כתפי עורכי הדין תגרור אחריה פגיעה באיכות הייצוג.

כדי למנוע רעה זו משקיעים הסנגורים הציבוריים המחוזיים וצוותיהם עבודה רבה בפיקוח על התיקים, ובמתן גיבוי לעורכי הדין הפועלים מטעמה של הסנגוריה הציבורית.

לאחרונה נשאלה השאלה אם יש הצדקה לשיעור המינויים הגבוה של סנגורים ציבוריים על-ידי שופטים. מינויים אלה נעשים, כידוע, בהסתמך על חוק הסנגוריה הציבורית, המעניק שיקול דעת לבית המשפט למנות סנגור כל אימת ששופט סבור כי אינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג.

מאז נפתח מחוזה הראשון של הסנגוריה הציבורית, חלה עליה הדרגתית ועקבית בשיעור מינוים של סנגורים ציבוריים על-ידי שופטים. כשליש מהתיקים שהסנגוריה הציבורית טיפלה בהם בשנה האחרונה מקורם במינויים אלה.

יש להדגיש כי הצורך להשתמש בסמכות זו נובע מכך שנאשמים המואשמים בעבירות שהעונש המרבי עליהן הוא ארבע שנות מאסר או פחות, אינם זכאים לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית ללא החלטת שיפוטית המצווה על כך. כך גם נאשמים המואשמים בעבירות שהעונש המרבי עליהן הוא ארבע עד תשע שנות מאסר, והכנסתם עולה על 4,600 שקל לחודש.

המבחן למיניו של סנגור לאדם שאינו מיוצג נקבע בע"פ 134/89 אברג'יל נגד מדינת ישראל. שם אמר בית המשפט שיש להביא בחשבון מכלול של גורמים, כגון: סוג העבירה שבה הואשם שנאשם, העונש הצפוי לו על-פי חוק אם יורשע בדין, ומידת יכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו לבדו, בהתחשב, בין היתר, בהיקפו של כתב האישום ובשאלות העובדתיות והמשפטיות העשויות, על-פני הדברים, להתעורר מכתב האישום.

הדגיש שם השופט אליעזר גולדברג: "...ומסכים אני לדבריו של חברי השופט ד' לוין, כי "המדיניות הנכונה צריכה להיות נוטה למינוי סנגור"?

הלכה זו שבה ואושררה בשנים האחרונות, כאשר קבע השופט ומצא בבג"צ 6095/98 לוקסנבורג נגד כבוד השופטת א' גת ואחרים כי:
"על חובת בית המשפט לדון בבקשה למינוי סנגור בדרך המקובלת, ומתוך הכרה בחשיבות הייצוג על-ידי סנגור, עמד בית המשפט עוד לפני חקיקת חוק הסנגוריה הציבורית..." (ע"פ 134/89 אברג'יל נ' מדינת ישראל).

לאור הלכות אלה, ולאחר שהוקמה הסנגוריה הציבורית, אשר מספקת ייצוג שאינו נופל ברמתו מרמת הייצוג המקובלת בשוק הפרטי, אך טבעי הוא שתחול עליה בהיקף מינוים של סנגורים ציבוריים לנאשמים שאינם מיוצגים.

למרות הרחבת מעגל המיוצגים, המעקב אחר השימוש של השופטים בסמכותם למנות סנגורים ציבוריים מגלה מדיניות שמותירה אלפי נאשמים לא מיוצגים, לרבות נאשמים אשר נשלחים למאסר בפועל.

בתוצאותיו של מחקר שעשתה הסנגוריה הציבורית בזמן באחרון מתברר, כי על כ-58 אחוז מהנאשמים הלא מיוצגים מוטלים מאסרים בפועל במהלך שנת המשפט.

בחלוקה לפי בתי משפט השלום, אשר נבדק במחקר, נמצא למשל, כי בתל אביב עמד שיעור המיוצגים על 47.6 אחוז המיוצגים לשיעור של 23.4 אחוז לא מיוצגים. בצפת, לשם ההשוואה, הגיע אחוז המיוצגים לשיעור של 23.4 אחוז מול שיעור של 76.6 אחוז לא מיוצגים. בסך הכל, כעולה מן המחקר, אחוז הלא מיוצגים נאמד ב-57.7 אחוז.

מנתוני המחקר הופקו אף הממצאים הבאים: 38 אחוז מכלל הנאשמים, אשר ניהלו הוכחות עד תום משפטם והורשעו על-סמך הראיות שהוצגו נגדם, לא היו מיוצגים כלל. 22 אחוז מכלל הנאשמים, אשר הורשעו והתביעה ביקשה להטיל עליהם מאסר בפועל, לא היו מיוצגים אף הם.

18 אחוז מכלל הנאשמים, אשר הורשעו והוטל עליהם מאסר בפעל, לא היו מיוצגים; כלומר, נאשם אחד מכל חמישה נאשמים שהוטל עליהם מאסר בפועל, לא היה מיוצג במשפטו. אומדן, הנובע מהמחקר, מגלה כי מתוך 42 אלף נאשמים שהגיעו לשלב בזר הדין בתקופת המחקר, שנמשך שנה, הוטל מאסר בפועל על יותר מ-1,000 נאשמים לא מיוצגים. בנוגע לנאשמים לא מיוצגים, בכ-16 אחוז בלבד מהמקרים יש רישום בפרוטוקול בית המשפט, המתעד את התייחסות השופטים לעצם העדרו של ייצוג. בכ-84 אחוז מהמקרים לא היה כל רישום הפרוטוקול בית המשפט המתעד כי השופטים נדרשו לסוגיה זו.

בחינת נתונים אלה, בשילוב עם העיקרון שלפיו הייצוג הוא זכות יסוד בהליך המשפטי, מעלים כי יש צורך להרחיב את מעגל הנאשמים הנהנים מייצוג של סנגור ציבורי, ומניה וביה כי רצוי, שהשופטים ירחיבו את היקף המקרים שבהם ממנים הם סנגורים ציבוריים.

כאשר מביעים משאלה שהשופטים ירחיבו את השימוש בסמכותם למנות סנגורים ציבוריים, נשאלת השאלה מה מקומם של שיקולים תקציביים בהחלטותיהם של השופטים אם למנות סנגור ציבורי לנאשם, שהינו נזקק כלכלית ושאינו מיוצג במשפטו הפלילי.

עובדה היא כי הסנגוריה הציבורית לא תוקצבה במידה שתאפשר מיונים של סנגורים ציבוריים, בהיקף דומה לזה שהחלטות השופטים הביאו אליו. האם מצב זה צריך להביא את השופטים לשנות את גישתם ולהימנע מלמנות סנגורים ציבוריים מכאן ואילך, במקרים שבעבר החליטו כי יש צורך למנות בהם סנגור ציבורי?

גישה משפטית ראויה היא, כי כל עוד ניתנות החלטות המינוי לאחר שהשופטים שקלו את יכולתם של הנאשמים לשלם מכיסם את עלות הייצוג (בלי שייקבע רף נוקשה לעניין זה, כפי שיש היום במסגרת סעיפים אחרים של חוק הסנגוריה הציבורית), הרי שגובה תקציבה השנתי של הסנגוריה הציבורית אינו שיקול רלוונטי במסגרת ההחלטה אם למנות סנגור ציבורי.

לאחר שנבחן מצבו כלכלי של הנאשם, מן הראוי שהשופטים יתחשבו אך ורק בנחיצותו של הייצוג, לשם קיומו של הליך הוגן ולשם שמירה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם. על-פי עמדה עקרונית זו, תקציב הסיוע המשפטי לא יכול להיות נתון רלוונטי בהחלטה אם הייצוג נחוץ לשם קיומו של הליך משפטי תקין.

באשר לגירעון הנוצר בכלל היקף המינויים, ראוי לדעת, שמדינת ישראל מקצה לנושא הסיוע המשפטי הפלילי תקציב שאינו גדול כל עיקר. נתונים השוואתיים בדבר ההוצאה לנפש בתחום זה במדינות אחרות, שופכים אור על הפערים הקיימים. אמנם אין בהכרח לצפות כי מדינת ישראל תממן סיוע משפטי בהיקף המקובל במדינות אחרות, אך יש לראות בנתונים ההשוואתיים קנה מידה רלוונטי, לפחות כאשר מבקשים להעריך את סבירותו של התקציב המיועד. כך, למשל, באנגלי הועמד תקציב הסיוע המשפטי הפלילי על 16.5 דולר לנפש, בוויסקונסין (ארצות הברית) על 16.3 דולר, באונטריו (קנדה) על 9.3 דולרים, ובישראל על 2.1 דולרים בלבד.

______________________
מקור: הפרקליטים, מגזין לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב;
גיליון מס' 6, פברואר 2002