עמי דור און, "הרתעה, לא איומים", מעריב, 7.10.13, מציג דעה לפיה הרתעה גרעינית היא המדיניות המומלצת לישראל במאבק מול אירן ותוכנית ההתגרענות שלה. במאמר קודם שפירסם עמי (אינטרנט - News1, 2.3.13, "דרושה הרתעה גרעינית גלויה"), הקדים לכך עמדה הממליצה לישראל לוותר על מדיניות העמימות. שני הדברים אכן שלובים זה בזה, אבל שניהם יחד וכל אחד לחוד שגויים. על עמדתו בשאלת מדיניות העמימות הגבתי באותו מקום, מספר ימים מאוחר יותר
1. על שאלת ההרתעה כקונספט הרחבתי לא מעט במאמר "מדיניות קוים אדומים: משענת קנה רצוץ?"
2. עדיין נותר צורך לחדד ולהדגיש מדוע הרתעה איננה אסטרטגיה ראויה לישראל מול אירן, במיוחד בשאלת התוכנית הגרעינית האירנית.
ראשית, כותרת מאמרו של עמי כשלעצמה היא אוקסימורון, משום שהרתעה מבוססת בהגדרה על איום - מפורש או לא מפורש - שנתמך במהלכים משכנעים לגבי רצינות היכולת והכוונה של המרתיע לממש שימוש בכוח (איום) שעה שיווצרו תנאים שיצדיקו זאת. הרתעה - בין אם היא פומבית ובין אם היא נעשית בצינורות דיפלומטיים וסמויה - מכוונת להגדיר תנאי-סף שאי-כיבודם יגרום לתגובה וכך לנסות למנוע מצב שהמאויים יחצה אותם בטעות. שהרי אם יחליט לחצות אותם בכוונת מכוון, פרוש הדבר הוא כשלון ההרתעה. אפשר שמדובר גם בהימור תוך לקיחת סיכון שמציב הקו האדום יעמוד בדיבורו, אבל רק כסיל גמור לא יקח בחשבון סבירות גבוהה של עימות.
עמי סומך את דבריו על מאמר של המרכז ללימודים אסטרטגיים בינלאומיים בוושינגטון, אבל יסלח לי אם אני כופר באוביקטיביות של מרכז זה כמו-גם בכך שידיעותיו על יכולות התקיפה המלאות של ישראל מספיקות בכדי שיתיר לעצמו להטיל ספק בר-תוקף בתוצאות שתהיינה לתקיפה ישראלית על תוכניתה הגרעינית של אירן. צריך לזכור שהמחקר פורסם כאשר הממשל האמריקני ניסה ללחוץ על ממשלת ישראל לא לפעול בעצמה מול אירן, כמעט באותם נימוקים שמפרט המאמר. אני מרשה לעצמי להניח שמכון זה, המחובר בטבורו למוסדות ממשלתיים אמריקניים, ניסה לשרת את מדיניות ממשלתו ואף גזר ממנה את ידיעותיו והערכותיו ואולי גם את מסקנותיו. כך, אגב, עשו גם מספר גורמי מחקר בישראל - גם הם שרתו את... אותו ממשל אמריקני.
אשר לעצם שאלת ההרתעה, נוכחתי לדעת שרבים מאלה הממליצים על הרתעה כמדיניות הגנה לאומית, אינם בקיאים או מתעלמים במכוון ממהותה של הרתעה - יתרונותיה וחסרונותיה. ואם במלחמה קונבנציונלית זו שגיאה קשה כפי שראינו ביום הכיפורים 1973, מול איום גרעיני זו יכולה להיות שגיאה קטסטרופלית.
שני יתרונות מהותיים להרתעה: א. מניעת מעשי איבה (מלחמה) מידיים; יתרון הפועל כל עוד מתקיימת ההרתעה. ב. כרסום ההרתעה מתרחש בדרך כלל בשלבים. זיהוי תהליך הכרסום מבעוד זמן, עשוי לספק אזהרה מוקדמת לכך שההרתעה נשחקת. אולם, בעוד איום קונבנציונלי הולך ונבנה בהדרגה וקשור בגודל ואיכות הכוחות הלוחמים, פריסתם, רמתם, המוטיבציה שלהם והערכותם לבצע מהלך התקפי, איום גרעיני עשוי להתחולל במעבר "קוונטי" ממצב של
"אין איום מעשי" ל"קיים איום קריטי". מרבית הצעדים הקריטיים הבונים איום גרעיני נעשים בהסתר ובהסתרה רחבה, ורק השלב הסופי, שהוא קצר ופשוט יחסית לביצוע, יוצר את קפיצת המדרגה של השינוי האיכותי. המוקד המכריע הוא הנשק. האמצעים האחרים, לרבות אמצעי השיגור או הנשיאה, אינם מסגירים בהכרח מראש את ייעודם הסופי ואת הזמן הדרוש בכל רגע נתון בכדי להגיע אליו.
בשיתוף פעולה אירני-צפון קוריאני, למשל, קיימת אפשרות שנשק גרעיני צפון קוריאני או אחר, שמועבר לאירן בשלבים ובהסתר יהיה מחולל ומבשר השינוי הגדול. חשיפת העובדה תתרחש שעה שאירן תגיע בעצמה לסף בו היא יכולה להמשיך בתהליך על יסוד יכולותיה היא. תרחיש מסוג זה טומן בחובו הפתעה בשילוב עם גמישות בבחירת עיתוי הכניסה מועדון האקסקלוסיבי של בעלי היכולת, שחבריו נהנים מיחס "מיוחד". ניתן למנוע תרחיש כזה ע"י הרתעה דו - ממדית, דהיינו: איום על צפון קוראיה שמהלך מסוג זה יחשוף אותה לתגמול צבאי מסיבי יחד עם אירן - משימה לא פשוטה אפילו עבור ארה"ב. אולם, לאור מדיניותה של ארה"ב בראשותו של אובמה, תרחיש כזה נראה כמעט הזוי.
גם תרחיש של הסגר כלכלי חמור על צפון קוריאה במטרה למנוע מהלך כזה, אם עדיין ניתן למנוע אותו, נראה בעייתי ביותר.
השתעשעות בדימוי אפשרויות פעולה מסוג זה, ממחיש חומרת הכשל של הרתעה שהתפוררה, כפי שקרה בצפון קוריאה; תיקון מצב בדיעבד הוא לאין ערוך קשה יותר ומסוכן יותר מאשר מניעה מבעוד זמן. מרגע שקרסה ההרתעה אין לה יותר שום ערך הגנתי או אסטרטגי אחר, ומי שאינו מכין מראש את התשובה לאפשרות שההרתעה תקרוס בהפתעה, ימצא עצמו במצב בלתי הפיך ובצרות צרורות. מול מדינות כאירן או צפון קוריאה, רק מעצמות כארה"ב, רוסיה וסין יכולות להציב איום אפקטיבי גם לאחר שמדינות אלו הוכיחו כושר גרעיני מוגבל; ארה"ב יותר מהאחרות. אבל הממשל הנוכחי בארה"ב ומצב הרוח האמריקני, מבטלים אפשרות ריאלית לפעולה אמריקנית אפקטיבית. דהיינו:
אובמה כמנהיג האומה החזקה בתבל, מוליך למציאות שבה כל מדינה שתראה עצמה מאויימת ע"י מדינה אחרת החותרת להשגת נשק גרעיני, תצטרך לפעול על-פי האמירה הידועה במקורותינו: "אם אין אני לי, מי לי?" ברור שיש בך לא רק איום על היציבות העולמית הנוכחית, אלא גם תרומה מכרעת לכשלון המדיניות למניעת תפוצת הנשק הלא קונבנציונלי בכלל והנשק הגרעיני בפרט.
במקרה הישראלי-אירני, קיימת הרתעה מול אירן כאשר:
א. מוסכם על הכל ללא צורך בהוכחה בפועל, שלישראל נשק גרעיני מבצעי בכמות ואיכות גבוהים, ולאירן אין נשק כזה.
או,
ב. ארה"ב פורשת מטרית הגנה הכוללת אפשרות הפעלה של נשק גרעיני טקטי מעל לאזור המזרח התיכון, מטריה שמונעת כל הרפתקנות של מדינה אזורית. למצב הרתעה זה אורך חיים מוגבל והוא אפקטיבי כל עוד ארה"ב - הממשל והעם האמריקני - יכולים ומוכנים לחשוף עצמם לאיומי נגד שאין בהם יותר ממחיר "סביר" היה ויפעילו את מטריית ההגנה האזורית. אלא שגם מחיר סביר הוא מושג נזיל יחסי ומשתנה, ובמצב הרוח הלאומי הנוכחי של ארה"ב לא ממש ברור מה הוא שווה באמת...
הרתעה מסוג א' דלעיל היא נדבך הגנה חיוני לישראל, בגלל האסימטריה הגדולה בינה לבין אירן. אסימטריה זו נוגעת לכל מרכיבי העוצמה הלאומית - דמוגרפיה, טריטוריה, משאבים כלכליים, משטר תוקפני וריכוזי, רגישות אירנית לאבידות פחותה בהרבה מהרגישות הישראלית. רק בתחום הנשק הגרעיני עולה ישראל על אירן במצב הקיים;
עוצמתו היא שהופכת אותו לנשק "שובר שיוויון" ברור. אולם בגלל אופייה של ישראל ותרבותה, נשק כזה בידה הוא נשק מאזן בלבד. הוא מאזן לא רק איום אירני, אלא כל איום לא קונבנציונלי או קונבנציונלי-מצרפי של כוחות באזור.
מכל בחינה צבאית-אסטרטגית אחרת,
להתבססות על הרתעה כדרך הגה אפקטיבית חסרונות מהותיים רבים, ההופכים אותה לבלתי מעשית, ובהם:
- הרתעה היא מצב "נזיל": מה שאינו מקעקע אותה היום, עשוי לעשות זאת מחר משום שמשקלם היחסי של הגורמים יוצרי ההרתעה משתנה.
- הרתעה קשורה בפרספציה הדדית (דימוי) של היריבים. השתנות הדימוי או סולמות המדידה שלו, עשויים לפורר אותה במהירות.
- הרתעה אינה משקפת בהכרח כושר פעולה אמיתי. רק מבחן המעשה מוכיח באיזו מידה קרוב הדימוי ליכולות הביצוע האמיתיות.
- הרתעה אינה מושפעת אך ורק ממאזן כוחות דו-צדדי בין שני יריבים, אלא מגורמי סביבה רבים אחרים, שגם הם משתנים.
- הרתעה אינה פוטרת את הצדדים מפיתוח יכולות התמודדות למקרה שתקרוס.
- הרתעה עשויה להיות <"מרדימה את כוחותינו" ומניחה לרגליהם פיתוי של שקט מדומה שעשוי בנקל להפוך ל"הפתעה אסטרטגית"3.
- הרתעה אסטרטגית (מפני מלחמה קונבנציונלית = סכסוך אלים בעצימות גבוהה), אינה בהכרח גם הרתעה טקטית או הרתעה מפני פעילות אלימה בעצימות נמוכה; והרתעה אסטרטגית גרעינית בין כוחות שמתקיימת ביניהם אסימטריה לאומית חריפה בכל מרכיבי העוצמה הלאומית, היא הרתעה זמנית ולמעשה במידה רבה הרתעה מדומה.
- הרתעה עשויה להתמוטט גם בעקבות אובדן שליטה של צד אחד או שני הצדדים גם יחד על אירועים משניים, אירועים שיוזמים כוחות המבצעים פרובוקציה מכוונת. במזרח תיכון עתיר כוחות פונדמנטליסטים אוטונומיים וסמי-אוטונומיים, המרחק בין טעות לבין כוונת מכוון בסוג זה של אירועים צר מאוד.
במקרה הישראלי אירני, אם יעלם ממשוואת מאזן הכוחות מרכיב הכוח המאזן את האסימטריה הלאומית (היכולת הגרעינית, דווקא בצורתה העמומה אבל המשכנעת) תיוותר רק האסימטריה הבסיסית בין המדינות. כאשר לאסימטריה הבסיסית נוסף גם איום גרעיני ריאלי, מעניק הדבר לאירן יתרון יחסי ענק. המצב היה שונה, כמובן, אילו האסימטריה הלאומית הבסיסית הייתה פחותה באחד או יותר מהמרכיבים הלא גרעיניים, למשל: שטח, פיזור אוכלוסיה ותשתיות לאומיות, לכידות לאומית גבוהה ומורל לאומי גבוה. דווקא המאזן מול אירן מצביע בצורה חותכת על השגיאה הבסיסית שלא לומר חוסר ההבנה של הגישה בישראל הגורסת שבעידן המלחמה המודרנית, אין חשיבות אסטרטגית לשטח, לגבולות ולאופי פני השטח - אלה שטויות.
המאזן הגרעיני במלחמה הקרה נבע בין היתר מגודלן של היריבות - ארה"ב, שפרסה עצמה על פני כל העולם באמצעות ציים ובסיסים, ובריה"מ ששלטה בכמעט מחצית משטחה של אסיה (כ-22 מיליון קמ"ר), במזרח אירופה ובאזורים נוספים במזרח התיכון ובמזרח אסיה. אין מצב כזה במקרה הישראלי-אירני. האסימטריה בין ישראל לאירן מזה ואופיו התוקפני של המשטר האירני הריכוזי מזה, הופך נשק גרעיני בידי אירן לסכנה קיומית. לכן, במאזן הישראלי-אירני הוא בלתי נסבל מבחינתה של ישראל.
אינני מקבל את התיזה שמביא עמי בשם המחקר האמריקני, לפיה אין לישראל יכולת פעולה אפקטיבית נגד תוכנית הגרעין הצבאי האירני. איש לא אמר שפעולה כזו היא חד פעמית או שהיא פעולה מסוג "fire and forget". המבחן הוא בהשגת התוצאות הדרושות, לא במספר ואופי הפעולות שמבצעים לשם כך. תוצאות המחקר הוושינגטוני אינן נראות בעיני כהוכחה מוסמכת שיש לבסס עליה את מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. אמנם, אין ספק שלארה"ב כוח צבאי גדול ומגוון משל ישראל ואורך נשימה צבאי גדול משל ישראל, אבל היא
אינה רוצה לפעול ורמת האיום עליה נמוכה לאין ערוך מזו שעל ישראל; וזו תמצית הסיפור כולו. מכל בחינה רציונלית, הרתעה היא אמצעי בארסנל האסטרטגי של מדינה, אבל היא כלי בעל ערך זמני ומוגבל, כלי שלו חסרונות רבים מיתרונות. אם צריכה ישראל בעצמה להתעמת עם אירן בשלב כלשהו, מוטב לה לעשות זאת עכשיו, וגם עכשיו כבר די מאוחר. אם יש בינינו כמה ישראלים או כמה עשרות אלפי ישראלים שבנו להם "מיני ניו-יורק" בת"א והם סבורים שאנו באמריקה, או שאנו extension של אמריקה, מוטב שיתפכחו. גם בארה"ב זו אינה תקופה של יין ושושנים ואני מעריך שגם שם טרם הגיעו לתחתית החבית. טענתי בעבר ואני חוזר וטוען שוב, שעל ישראל להתבגר ולהתחיל לקחת אחריות על עצמה על מעשיה ומחדליה משום שהספונסורים הישנים שלה עייפים, זקנים, הזויים או... מתאסלמים. אחריות פרושה למצות יכולות וגם נכונות להקרבה כשצריך.
