המפגש הראשון שלי עם הרב
עובדיה יוסף היה בהיותי בן 10,במערכת הבחירות בשנת 1988 עת הגיע הרב לכנס בחירות בקולנוע אילת. הקהל העומד על רגליו מתאמץ להקשיב ולאחר הרצון העז לגעת בו השאירו עלי חותם עז. כשנתיים לאחר מכן (בהיותי חניך בתנועת אל המעיין) זכיתי לנאום בפניו ולזכות לברכתו האישית. כמה ימים לאחר מכן נתבקשתי על-ידי המדריך בתנועה - ידידיה ידעי - לומר דברים בשם החניכים לפני ראש תנועת ש"ס - עילוי פוליטי צעיר ומבטיח בשם
אריה דרעי.
מאז הספקתי לקרוא וללמוד מכתבי הרב וסביבתו. לא פעם בעלותי לירושלים התעכבתי לתפילת מנחה בבית מדרשו, וכמעט תמיד גם זכיתי להיות נוכח בתפילה זו גם בברית מילה כשהרב הוא הסנדק, והרב ראובן אלבז הוא המוהל.
התחושה של מפגש עם גדול תורה לא נמוגה אלא רק התעצמה. הציבור הישראלי נחשף בעיקר למעגל החיצוני - הדרשה השבועית הציבורית או יותר נכון האמירות הפיקנטיות של הרב עובדיה - שמטבעו מדבר אל ההמון ובשפת ההמון, וההתרשמות מהרב ומפעלו נקבעת על-פי זה. בצורה נוספת מוכר הרב לציבור הרחב בזכות המפלגה שהוא עומד בראשה - ש"ס.
בשל סדר יומו העמוס של הרב לא נתאפשר בידי לפגוש אותו, מה גם שהוא כמעט שאינו מתראיין, וכאשר כן, הוא עושה זאת על-ידי אנשי אמונו כאדם ברוך,
ניצן חן או הספר המקיף ביותר אודות משנתו ושזכה להסכמתו, "ממרן עד מרן" שנכתבה על-ידי הרב ד"ר בנימין לאו. ספר זה היווה עבורי מקור חשוב לכתיבת העבודה.
החזרת עטרה ליושנה
בעבודה לא התייחסתי לדרכו הציבורית בהרחבה ולדרכו הפוליטית היינו הקמת ש"ס. אין ספק שנושאים אלו שימשו וישמשו חוקרים ומחקרים רבים.
כל עולמו של הרב עובדיה סובב סביב ספרי ההלכה. מילדותו ועד היום הוא חי במתח לימודי גדול, משקיע את כל עיתותיו בלימוד הלכה, בהוראתה ופסיקתה. עובדת היותו מחונן בזיכרון
פנומנאלי מאפשרת לו לאגד את כל ספרות הפסיקה בכל נושא ולפלס דרך ליעדים שהציב לעצמו.
הצופן לפענוח מגמת פניו של הרב עובדיה מסתתר בתוך המטבע "להחזיר עטרה ליושנה", על המשמעיות הדתיות והחברתיות שבה. בניגוד לתפישה הציבורית, לפיה החזרת העטרה ליושנה היא החזרת הגאווה לבני עדות המזרח, המשמעות מבחינת הרב עובדיה היא המלכתו של רבי יוסף קארו המכונה מרן (תואר שהודבק בדורינו לרב עובדיה עצמו), כ"מרא דאתרא" (אדון המקום) בארץ ישראל. הפיזור בגולה גרם לערבוב מנהגים ולטשטוש המורשת הספרדית האותנטית, ועכשיו עם שיבת ציון וקיבוץ הגלויות אפשר וצריך להחזיר עטרה ליושנה, כלומר להורות לכל לחזור למורשתו של רבי יוסף קארו, שהוא "מרא דאתרא דארץ ישראל".
המחקרים שנעשו אודות פסיקת הרב העלו כי ההכרעה האסטרטגית שלו, להחזיר עטרה ליושנה, היינו - להעמיד את מסורתו של רבי יוסף קארו במקום הראוי כ"מרא דאתרא",גדלה יחד איתו. קודם במעגל הפנימי, בשכונות בית-ישראל והבוכרים, בדמות קונטרס הערות ושיעורי הלכה פנימיים, אחר כך בעמידה עיקשת בבית-הדין בפתח-תקווה, שם כבר העמיד את מסורת רבי יוסף קארו מול "חרם ירושלים" - בעל האופי האשכנזי.
מכאן ואילך - פעל הרב עובדיה בשתי הזרועות גם יחד: היד האחת מבקשת לשמור על מסורת עדתית, מול הממסד הרבני-אשכנזי, והיד האחרת מבקשת לאחד את כל בני העדות, יוצאי ספרד והמזרח, למסורת משותפת - תחת מטרייתו של רבי יוסף קארו. שתי הידיים האלה, הפועלות בתנועות כאילו הפוכות, יצרו את תנועת החתירה, שהחזירה ליושנה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
