אני מעריך על-פי המאמר הנ"ל ובעקבות דברים נוספים שקראתי ושמעתי מפיו של רונן ברגמן בעבר, שעמדתו בשאלת ארץ-ישראל, ובמיוחד בשאלות ההתישבות באיו"ש וזכות העם היהודי על הארץ, שעמדותיו תואמות לעמדות "האדומים-ורודים" שלנו, לאמור: דרושה פרמננטית להסכם כניעה עם הפלשתינים, בטענה שהסכם כזה הוא אינטרס ישראלי.
מובן שאין הם אומרים זאת בניסוח זה, אבל מחול השדים שהם מחוללים בזכות מו"מ עם הרשות בהנהגת מחמוד עבאס, ובדבר הצורך להפרד מהפלשתינים בכל מחיר – אם לא בהסכם אזי בעוד מהלך חד-צדדי חסר שחר – מדברים בעד עצמם.
בעצם ימים אלה, מוכיחה התנהלותו של מחמוד עבאס, שמטיפי האדום-ורד אינם קוראים נכון את מפת המזרח התיכון, לא בקונטקסט הפלשתיני ולא בקונטקסט הערבי הכולל. הסכם הרשות עם חמאס בעצם הימים הללו ועל סף הבנות נרחבות עם ישראל, לצד הסרוב להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, כלומר: להגיע לפשרה היסטורית עם הציונות – תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, מעידים על הכיוון האמיתי אליו נע האימפריאליזם הערבי.
כאשר מוסיפים לכך את תעמולת הזוועות נגד ישראל ברשות הפלשתינית ובחמאס, ואת המהלכים הבוגדניים של מחמוד עבאס במוסדות הבינלאומיים, בניגוד גמור להסכמים קיימים בין הצדדים – אין צורך להיות אנליסט מבריק בכדי להבין לאן באמת נושבת הרוח.
יכולים המטיפים השוטים שלנו להתעלם מהעובדות, כפי שעשו קודמיהם באותו זרם מחשבתי ערב מלחמת יום הכיפורים, ואת כשלונם הבלתי-נמנע בהבנת המציאות ואי-התכוננות ראויה לה, לתלות אחר-כך באשמתה של "קונספציה" שהוליכה אותם שולל. אבל זו לא הייתה המציאות אז, וזו אינה המציאות גם כיום. בשני המקרים היה מדובר בעקשנות מתנשאת לדבוק באמונה עיוורת בהוויה של מציאות מדומיינת שאין לה שום אחיזה ראלית.
אז נבע הדבר מיהירות שהעמידה את האחראים לכשלון בעיני עצמם מעל לכל גורם שחשב שונה מהם, וגם כיום הם מונחים על-ידי אותה דבקות מיסטית באבסורדים הלוגיים שהם מפתחים חדשים לבקרים.
דומה שללא אמונות-שווא אלה אין להם סיבת קיום ותכלית קיום. החמור מכל הוא שהם מנסים כל דרך, ואני מדגיש: כל דרך, בכדי להוליך את הפיכחים והרואים נכוחה בנתיב החתחתים שלהם.
אין זה סוד שגורמים עתירי השפעה פוליטית וכלכלית, פועלים כיום בעולם ובישראל באופן שיטתי נגד ממשלת ישראל ונגד ההחלטות הדמוקרטיות שמקבל פעם אחא פעם הציבור הישראלי, במטרה לאנוס אותם לקבל עמדות שאינן עולות בקנה אחד עם יסודות הביטחון הלאומי של המדינה. גורמים אלה שואבים השראה ממקורות שונים, שאחד מהם היא קבוצת "האדומים-ורודים" שלנו.
אלה מספקים תובנות, הנמקות, תמיכה, ובעיקר לגיטימציה לצעדים האנטי-ישראלים הללו. אולם בעוד שאנו יכולים להשתעשע במחשבה שלפחות רוב הישראלים אינם פועלים מרוע-לב, זה אינו המצב אצל יריביה ואויביה של ישראל. אבל גם עובדה "פעוטה" זו נעלמת מעיני "החיימק'הלאך" שלנו. פעולות הגורמים האנטי-ישראלים מנצלות קשרים דיפלומטיים ומאגרים אדירים של כספי נפט שאותם ניתן לשנע בנקל בעולם גלובלי צמא לכסף-קל, ובעזרת אלה ל"שכנע" רבים, ובכללם גם מי שחושבים עצמם לחכמים ומוסריים, ששחור הוא לבן, צדק הוא עוול ואמת היא דבר יחסי ופונקציה של המקור ממנו היא נפלטת לחלל העולם.
פעילויות החוגים העוינים הללו קונות עמדות אידיאולוגיות ואקדמיות בדרכים שונות. בדרך של גיוס הוגים כביכול עצמאיים לטובת פיתוח וטיפוח של אידיאות פרשניות פוסט-מודרניות אך חסרות שחר, או בדרך של קניית תומכים ע"י מילגות, תרומות ומענקי מחקר, הקמת קתדרות והשתלטות על גופי ניהול של מוסדות אקדמיים וגופי תקשורת. פעילויות אלה עוסקות גם בהשתלטות מבפנים ומבחוץ על אמצעי תקשורת כתובים ומדוברים, בדרך גלויה או סמויה, ומממנים גייסות חמישיים פוליטיים, שתפקידם להטיל אימה על מי שאינו הולך בדרכם, או לחולל מהומות שידווחו בתקשורת הצהובה או המגויסת, באופן שבעלי שליטה מנחים אותה לפעול.
את נבואת האפוקליפסה שלו מבסס ברגמן על העובדה שהמסע האנטי-ישראלי הגיע לאוסטרליה, שבה הוא נמצא במקרה בימי כתיבת מאמרו הנ"ל. למעשה, אוסטרליה אינה מבטאת מבחינת הנוכחות של גורמי החתירה הנ"ל בה שום חידוש. המהלכים האנטי-ישראלים שם הם כאמור חלק מהמסע הגלובלי ולא הגיעו לאוסטרליה עם בואו של ברגמן לאזור. מה שאולי חשוב יותר בדברי ברגמן הוא שעדיין אין רואים גם שם פעילות ישראלית-יהודית מאורגנת, מקצועית, שיטתית ויעילה, המתמודדת דרך קבע אם סיפורי הבדים של התעמולה האנטי-ישראלית.
דווקא במקום שמטבעו היה אוהד ומבין צריך היה לשאוף לשמר נכסים הסברתיים ותדמיתיים. פעילות-נגד יזומה מצד ישראל אינה קורית במקרה. חייבים ליזום אותה, ולהפעיל אותה דרך קבע. מלחמתה האידיאולוגית, הפוליטית והמוסרית של ישראל כנגד מסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגדה, היא מלחמה כושלת כבר עשרות שנים. היא כושלת מפני שגורמי משרד החוץ שצריכים היו ליזום ולנהל אותה, הם חסרי מוטיבציה ובדרך כלל גם חסרי כישורים בתחום זה, החורג מפעילות דיפלומטית טיפוסית. השר הממונה על המשרד כיום – הנביא החדש-ישן ליברמן - עוסק בעצמו יותר משהוא עוסק בענייני מדינת ישראל, והישראלים עצמם הם האויב הקשה ביותר של מדינתם, ובכללם ברגמן עצמו.
ההפתעה של יהודי אוסטרליה אותה מזכיר ברגמן, דומה מבחינות רבות להפתעה האסטרטגית של יהודי גרמניה (המתבוללים בעיקר) בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, עם עליית היטלר לשלטון.
היא דומה להפתעות אסטרטגיות אחרות – הפתעת ישראל במלחמת יום הכיפורים, האביב הערבי, האינתיפאדה ועוד, היא דומה להפתעה הרוסית בתחילת מבצע "ברברוסה" (יוני, 1941) – פלישת הגרמנים לרוסיה במלחמת העולם ה-II, או להפתעה האמריקנית ממתקפת היפנים על פרל-הרבור (דצמבר, 1941). בכל המקרים הללו היו הכתובות על הקיר, ומישהו או מישהם סרבו לקרוא אותן מבעוד זמן.
מה שמלמדת אותנו ההיסטוריה כמעט אינספור של פעמים, הוא שכאשר אנשים מעדיפים לראות מציאות מדומיינת במקום המציאות האמפירית בה הם חיים, תטפח המציאות האמפירית על פניהם, ואז היא גם חסרת רחמים. התנהלות ישראל מול המסע הערבי-אנטישמי-שמאלני-כלכלי שבו היא עומדת כבר שנים, ושהלך והחריף בשנים האחרונות, היא של בת-יענה שלא רק עיניה טמונות בחול, אלא גם אזניה כך.
אם בעבר, בהשראת השואה, יכלה ישראל לגייס תמיכה יהודית ובינלאומית כמעט אוטומטית משום שרוב הציבור המערבי והיהודי היה עד למחזות האימים של מלחמת העולם ושואת אירופה, המצב כיום אינו כזה. ככל שהעולם מתרחק ממוראות המלחמה הגדולה ההיא והשואה האיומה ההיא, הוא נעשה מנוכר גם למשמעויות העמוקות ביותר שלהן, ואנו רואים זאת בסוריה, באפריקה ואפילו בסין. אין יותר התגייסות אוטומטית, ומי שמבקש למנף את דעת הקהל לעניינו, חייב להשקיע בכך מחשבה יוצרת, משאבים אדירים ואקטואליים ובעיקר נרטיב שניתן לעמוד מאחוריו ולמכור אותו לעולם. כאשר ברגמן מדבר על "כיבוש" ועל מציאות "בלתי אנושית" בשטחי איו"ש – הוא הופך לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.
ברגמן עושה במאמרו מספר שגיאות בסיסיות בניתוח המצב ומשום כך גם מסקנותיו שגויות. השגיאה החמורה מכולן קשורה בניסיון להשוות בין ישראל לבין דרום אפריקה של האפרטהייד, וכאמור גם בשימוש במושג "כיבוש" לגבי איו"ש. אין בין ישראל לדרום אפריקה שום דימיון, ודי אם נזכיר שבישראל היהודים הם רוב ובדרום אפריקה היו הלבנים השולטים מיעוט.
ישראל אינה כובשת בשטחי איו"ש משום ששטחים אלה הם שטחי מולדת יהודית ולא היו שייכים לעם ולמדינה הטוענים כיום לבעלות עליהם –הפלשתינים - משום ששניהם לא היו בנמצא. שקרים אינם הוכחה מחייבת לשום דבר ועניין, ורק שוטים יקלו על אויביהם ע"י אימוץ הנרטיבים השקריים שלהם. ישראל תפסה את שטחי איו"ש מירדן, שהייתה מדינה כובשת מ-1948.
השטחים נמסרו אחרי מלחמת העולם הראשונה כמנדט מטעם חבר הלאומים לבריטניה, שהייתה אמורה לפעול בהם להקמת מדינת לאום יהודית ומדינת לאום ערבית – מדינה אחת לכל צד. השטחים הללו נכבשו ע"י הבריטים מהאימפריה העותומנית בשלהי מלחמת העולם הראשונה ואימפריה זו אינה קיימת עוד; וגם בידיה היו השטחים הללו שטחים שנכבשו, אבל כל הבעלים בכוח הזרוע עד לעם היהודי שהוגלה מכאן בכוח, אינם קיימים עוד... . השאלה מאיזה זמן אנחנו מכירים בחוקים הבינלאומיים הישנים המקנים לכובשים זכות בעלות וריבונות על קרקע, ומאיזה זמן אנו פועלים על-פי חוקים חדשים, היא אחד מנושאי הדיון המרכזיים במחלוקת בינינו לבין הערבים, אבל זה עדיין לא הופך את שטחי איו"ש לכבושים.
שאלת האוכלוסייה היושבת בשטח גם היא אינה פשוטה ופשטנית, ולא אנסה ללבנה כאן, אבל ברור שחלק ניכר היגר אליה במאה השנים האחרונות ומצבו שונה לחלוטין מהמצב ששרר בדרום אפריקה לגבי האפריקנים הילידים. כל ניסיון להתעלם מהבדלים אלה הוא שקרי או זדוני, בין אם אנו תומכים בפתרון ישראלי-ערבי מסוג א' ובין אם אנו סבורים שהפתרון הנכון הוא פתרון מסוג ב'.
להשלמת התמונה הבסיסית אציין שבירדן יש כיום לפחות מיליון פלשתינים יותר משיש באיו"ש. שטח ירדן הוא כ-77% משטח המנדט הבריטי לשעבר (קרוב ל-90,000 קמ"ר) וישראל עם איו"ש היא רק כ-23% משטח זה, (פחות מ-26,000 קמ"ר) ואיש אינו אומר, משום מה, שירדן היא המדינה הפלשתינית...; וזו רק התחלת השקרים והעיוותים.
ברגמן מייצג צרוף ישראלי מסוכן ולצערי לא מספיק נדיר – אחיתופל מכאן ובלעם שלילי מכאן. בלעם בא לקלל ויצא מברך, ברגמן בא ל"ברך" ויצא "מקלל" (או מקלקל). אחיתופל הוא מי שמבקש להועיל, אולם עצותיו הן עצות של בן עוולה.
לסיכום
מתוך שלא לשמה, בא לשמה – אף שברגמן בא לאיים על ישראל בשם ה"נאורות" באפוקליפסה מתקרבת, והוא עושה שימוש בצדדים שליליים מאוד של אותה נאורות כעיוותי-עובדות, מניפולציות של מידע וניסיון לתקוף את הנפגע על היותו נפגע – הרי בעצם הצבעתו על היקף הפריסה של המלחמה בעולם נגד הלגיטימציה של העם היהודי וזכותו למדינת לאום משלו, הוא עושה לישראל שירות חיובי.
השאלה המעניינת אינה מה אומר ברגמן, אלא האם תואיל ממשלת ישראל סוף, סוף, לראות מציאות כהווייתה, מציאות שאת הקצה האוסטרלי שלה מתאר הפעם ברגמן, ולגייס את הכוחות והמשאבים הדרושים לטפל בה טיפול אפקטיבי. לא פניקה דרושה כאן אלא הערכות ויוזמה. הגישה הבסיסית חייבת להניח שמדובר בעוד אסטרטגית לחימה ערבית נגד ישראל שיש להתמודד מולה בהצלחה, משום שבמלחמה אין זה משנה מדוע הפסדת, אלא עצם ההפסד הוא התוצאה המכרעת. ואיננו יכולים לנצח בהסברה ולהפסיד א"כ במלחמת התשה טרוריסטית, במלחמה קונבנציונלית או במרי אזרחי שאינו בר-שליטה.
בעצם הימים בהם: אירופה רוויה בסימנים של התפוררות אתנית וכלכלית, רוסיה מעצבת מחדש את גבולותיה במערב, אירן מכינה מהלכים להשתלטות על מקורות הנפט במפרץ הפרסי בחסות יכולות גרעיניות, אירופה מחליפה משטרים במזרח התיכון כאילו היו גרביים ובלבד שלא יאיימו עליה בשיטפון דמוגרפי איסלאמי, כורדיסטן כבושה ע"י ארבע מדינות ונערכת למלחמת שחרור משלה, סין משתלטת על איי הים סביבה כתהליך של יצירת עומק אסטרטגי בנוסף והשתלטות על מקורות חומרי גלם וכו', וכו' – בתנאים אלה לדבר על כיבוש ישראלי באיו"ש, זה אפילו פחות מפופוליזם זול. ברגמן מוכיח במאמרו נטייה חזקה להסחפות אחר חוקי העדר, וזו בוודאי תכונה שאינה משכנעת בטיב כוונותיו ובניתוחיו המלומדים.
