מה הולך לקרות עכשיו

הרשות הפלשתינית וממשלת ישראל קבעו סדרת החלטות אסטרטגיות "לא מובנות" בלשון המעטה; סדרה שתשמש כמודל בלימודי תואר שני בקביעת החלטות. ספרה של ברברה טוכמן מחוויר לעומת הימים שעוברים עלינו. היתרון שלה עלינו שהיא ידעה את התוצאות ואנחנו יכולים רק לשער.

שני תהליכים מרכזיים עומדים בפנינו, האחד - התרבות והתחזקות הדרגתית של פעולות טרור, והשני - מאבק פוליטי בין הפאתח לחמאס על ההגמוניה בעם הפלשתיני. האם ישראל חייבת, האם היא מסוגלת להשפיע על תהליכים אלו? זוהי הסוגיה שבמרכז מבט אישי זה.

מתחת לפני השטח רוחשים אי-שקט ואלימות כי הפלשתינים תפסו שממשלת ישראל מבינה בעיקר כוח. הם נואשו, לפחות זמנית, מתהליך דיפלומטי נטול אלימות, ומהבטחות ארה"ב וממשלת ישראל ש"הפעם המו"מ הוא רציני". בתום תשעה חודשים התאכזבו הצדדים איש מאחיו, ומהסיכוי להשיג הסדר סביר בזמן קצר.

לרשות הפלשתינית ולחמאס אין אינטרס לשבור את הכלים עם ישראל באופן מידי; ברם בשטחי הרשות וברצועת עזה חיות ופועלות קבוצות רבות בעלות פוטנציאל טרוריסטי גדול; אם לא יבלמו אותן מוקדם, הן ישתמשו בהזדמנות שנפלה לידם. לאחר שנסתם הגולל על המו"מ (זמנית בלבד להערכתי) גדלה התמיכה בארגונים הקיצוניים ובטרור.

אין לרשות ולחמאס שליטה בלתי מוגבלת בשטח וגם המוטיבציה שלהם לסכל ולמנוע מעשי טרור אינה גבוהה במיוחד. לפיכך אפשר להעריך כי בתקופה הקרובה עלול לגדול מספר אירועי טרור ועוצמתם שלב אחרי שלב: יותר אירועי ירי על מכוניות, יותר ניסיונות פיגועי התאבדות, וחזרתם של ניסיונות פיגועים המוניים.

האם אפשר להשפיע על תהליך צפוי כזה? ודאי. התעצמות גלי טרור תלויה בגורמים רבים, אחד העיקריים בהם הוא המדיניות של קהילת הביטחון הישראלית. בדרך כלל אנו מגיבים באיפוק מרבי עד שהלהבות עולות השמימה. זכורה מדיניות ההכלה בחלקה הראשון של האינתיפאדה השנייה; רק כשהגיעו מים עד נפש ובחודש פסח בלבד נרצחו יותר ממאה ילדים נשים וזקנים. רק ברגע ההוא התעורר ראש ממשלת ישראל והורה על מדיניות תקיפה, אכיפה, והרתעה כדי לדכא את הטרור. מדיניות שהשיגה תוצאות משמעותיות בתוך זמן קצר.

הפעם יש לנקוט במדיניות תקיפה החל מרגע זה; להזהיר את הרשות וחמאס ולפעול בהתמדה ובתוקף לכבוי הלהבות בטרם תפרוצנה.

נכון, מדיניות כזאת לא תהיה מקובלת על השמאל ועל מומחים לענייני ביטחון בעלי אידאולוגיה מסוימת; אולם הפעם אין לממשלת ישאל בררה. לאחר שקבעה מדיניות אווילית כלפי ההסכם רשות-חמאס, נגזר עליה להרתיע, לאכוף ואם יהיה צורך בכך, להכניע ולכבות את גחלי הטרור הרוחשות ומשגרות גצים לוהטים לשמים.

בצד התהליך הביטחוני נטו, מתעורר מחדש תהליך פוליטי לא פחות מסוכן - מאבק מחודש בין הרשות לחמאס על ההגמוניה בחברה הפלשתינית. במונחים של המזרח התיכון, יהיה זה מאבק דמוקרטי, ולא אלים; בפועל, חמאס יעצרו ויפגעו בפעילי פאתח בעזה והרשות תאסור ותפגע בפעילי חמאס ביהודה ושומרון. לישראל ישנם אינטרסים חשובים ואולי חיוניים בתוצאותיו של התהליך הפוליטי, ויש לישראל יכולת וחובה להשפיע עליו ועל תוצאותיו. אין מקום לפרט אמצעים כלכליים, ביטחוניים, ודיפלומטים; הקוראים מנוסים ומודעים לחלק הגלוי והלגיטימי, ומסוגלים לדמות לעצמם את הנסתרים.

האם ממשלת ישראל תנקוט מדיניות מושכלת, נבונה ומועילה מול שני אתגרים אסטרטגיים אלי? הלוואי, עד עתה, הממשלה שלי בוחרת בכל צומת, בנתיב הלא נכון. כך לא תגיע הביתה בשלום; מהליכיה אינם תוצאה של חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח (במזרח התיכון המושג "ארוך טווח" משמעותו שנה אחת בערך). מעבר לכך עדיף לעסוק בנבואות ודמיון יוצר.