ועדת האתיקה המרכזית של לשכת עורכי הדין החליטה שאסור לזהות מצהיר באמצעות שיחת וידאו, ועורך דין שנוהג אחרת - עובר עבירת משמעת. מדבר בחתימה על תצהיר לפני ערכי דין בשיחת וידאו שנעשית דרך האינטרנט. חתימה כזאת חוסכת הגעה למשרו של עורך הדין, ויעילה במיוחד כשהמצהיר נמצא בחו"ל או בעיר רחוקה, נכה, קשיש וכדומה.
העבירה לדעת ועדת האתיקה היא הטעיית בית המשפט. פקודת הראיות אוסרת על זיהוי מצהיר בוידאו, ולכן תצהיר שנערך בדרך זאת איננו תצהיר, ועורך הדין מטעה את בית המשפט כשהוא מציג את המסמך בתור תצהיר.
הדברים הם כל כך מופרכים ובלתי צודקים, עד שחייבים להגיב עליהם. קודם כל, מדובר בחוות דעת שעומדת בדרכה של הקידמה. אפילו עדויות בבית המשפט אפשר לשמוע בשיחת וידאו ובית המשפט אישר הליכים כאלה. תצהיר הוא עדות בכתב ואיננו שונה במאומה מעדות בעל-פה. אם בית המשפט יכול להזהיר עד שעליו לומר אמת באמצעות שיחת וידאו - גם עורך דין יכול.
שנית, פקודת הראיות לא אוסרת על זיהוי מצהיר בוידאו, מהטעם הפשוט שכאשר היא נחקקה, בתקופת המנדט, לא היה וידאו. המחוקק המנדטורי לא יכול היה לאסור דבר שלא היה בידיעתו.
שלישית, אין שום הטעיה של בית המשפט. אם עורך הדין מצהיר בגוף התצהיר שזיהה את המצהיר בווידאו, אזי הוא מוסר לבית המשפט את הנתונים הרלוונטוים, ומאפשר לו להחליט אם התצהיר נעשה כדין. היכן ההטעיה?
רביעית, הוועדה כופה את דעתה על בית המשפט. יעלה על הדעת שעורך דין ייחשב כמי שהטעה את בית המשפט גם אם בית המשפט סבור שהתצהיר ערוך כדין?
אין שום קושי להפריך את ההחלטה. אלא שהבעיה היא בחוק עצמו. ס' 60א לחוק לשכת עורכי הדין קובע, כי "ועדת האתיקה הארצית רשאית לתת חוות דעת מקדימה בענייני משמעת של עורכי דין ומתמחים". עוד נקבע, כי "חוות דעת מקדימה של ועדת האתיקה הארצית תחייב את כל ועדות האתיקה המחוזיות".
התוצאה היא שאם תוגש תלונה נגד עורך דין שהחתים מצהיר בשיחת וידאו לוועדת אתיקה מחוזית, היא תהיה חייבת לצאת מהנחה שעורת הדין ביצע עבירת משמעת. ועדת האתיקה הארצית החליטה כך והוועדה המחוזית חייבת לציית לחוות דעתה של הוועדה הארצית. התוצאה היא שלא יועילו שום הסברים מלומדים של עורך הדין, וגם אם הוועדה המחוזית תשתכנע שהצדק עימו, היא עלולה להגיש נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי.
כיצד מתמודדים עם אי-צדק שכזה? לדעתי על הנלון לטעון שחוות דעתה של הוועדה הארצית ניתנה בחוסר סמכות. החלטה שניתנה בחוסר סמכות, היא אין ואפס ואין לציית לה.
חוסר הסמכות במקרה דנן מתבטא בשניים. ראשית, אין לוועדה הארצית סמכות לפרש את פקודת הראיות. פירוש חוקים הוא עניין שנתון לסמכות בית המשפט ולא לוועדת האתיקה. הוועדה לא רשאית להסיג את גבולו של בית המשפט ולקבוע שזיהוי מצהיר בוידאו מהווה הפרה של פקודת הראיות. פרשנות של פקודת הראיות איננה חוות דעת בענייני משמעת, כאמור בחוק. היא רשאית לכל היותר לקבוע שהפרה של סעיף בפקודת הראיות היא עבירת משמעת, אבל פרשנות יצירתית של הפקודה איננה בסמכותה.
סימוכין לכך ניתן למצוא בהחלטה של בית משפט השלום: "גם אם על פניו, היה מדובר בתשובה לשאילתה ביחס לסוגיית הייצוג שבענייננו וגם אם השאלה שהועברה לוועדת האתיקה זהה לשאלה שהוצבה בפתח החלטתי זו, הרי שבית המשפט הוא הפוסק והמכריע ולא ועדת האתיקה" (תמ"ש 6912-01-10).
שנית, ההחלטה היא בלתי סבירה בעליל, וזאת מהטעמים שהובאו לעיל. הפסיקה קבעה שהחלטה של רשות מינהלית שהיא בלתי סבירה בעליל, כמוה כחריגה מסמכות.
אשר על כן, דעתי היא שחוות הדעת של ועדת האתיקה הארצית בעניין זיהוי מצהיר בשיחת וידאו, ניתנה תוך חריגה מסמכות והיא בטלה ומבוטלת.
