קהל קדוש שבת שלום
אֵין נְחָמָה
אַךְ מְצַפִּים לִתְקוּמָה
אֵין נְחָמָה עַל אָבְדַּן חַיֵּי אָדָם
לֹא כֹל שֶׁכֵּן אָבְדַּן בַּעַל בַּת אוֹ בֶּן
הַכְּאֵב לֹא פֹּוחֵת גַּם לֹא נֶעֱלַם
וְהָעֶצֶב מוֹצֵא מָקוֹם וּבַלֶּב שׁוֹכֵן
וְלֹא יִמָּצֵא מְנָחֵם בַיְּקוּם
שֶׁיוּכַל לָתֵת לַשְּׁכוֹֹל שִׁקּוּם

אֵין נְחָמָה בְּשַׁכֵּל הוֹרִים בָּנִים
זֶה שֶׁבֶר שֶׁלא יְאֻחֵּה עִם הַשָּׁנִים
זֶה שֶׁקָּרָה לְעַמֶּנוּ בֵּין הַמְּצָרִים
עַל חָרְבָּן זֶה אֵיכָה אָנוּ אוֹמְרִים
עַד מָתַי תִּסְבּוֹל הָאֻמָּה
וְעַד מָתַי תְּצַפֶּה לִתְקוּמָה
וְהַתְּשּוּבָה:יְהֵא תָּם וְנִשְׁלַם
רַק בְּהִמָּצֵא אַהֲבַת חִנָּם

נחמו נחמו עמי

אכן דרושים לנו בימים אלה דברי הנביא ישעיהו נחמו נחמו עמי אחרי דבריו לפני ט' באב אמר חזון שבהם הצליף בנו כמובן מתוך דאגה ואהבה לישראל. אומנם לא תמו ההתנכלויות לנו מצד חמאס, אך סופו שיובס, כי כבר נרצה עווננו, ו"חטאינו" כופרו.

אומות העולם (באו"ם) היו רוצות גם שנתנצל: על שחטאנו בהתנערות עמנו מן הַתֹּפֶת ועל ששבנו לארצנו לחדש קוממיותנו, ועל כי יצרנו יש מְאַיִן וגמרנו אומר ששוב לא נזוז מפה, גם על כי בחכמה סוכלו מזימות אויבינו. על כי הבסנו אותם פעמים רבות. כן מבקשים מאיתנו עוד להתנצל על שיש לנו "מלאכים מן הטובים בעולם הם בנינו שנוסקים אל על ומכים את מבקשי נפשנו. אולי עלינו להתנצל גם כי מנענו מות מקרב בני עמנו וגדענו היד הזדונית. אולי גם על כי אנו מכים את המבקשים להכותנו.

על כך אמר הנביא: נחמו נחמו עמי כי נרצה עונינו בְּנָטְשֵׁנוּ את ארצנו בעת מצוקה, ובשובכם אל ירושלים לבנותה. צרינו זממו להרגנו וזממם נכשל. הן כְּמַר (כְּטִפָּה) מִדְּלִי וכשחק מאזניים נחשבו הן אִיִּים כַּדַּק (כעפר) יטול. כל הגויים כאין נגדו מֵאֵפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. ובכן אנו אומרים: לא נתנצל כי עווננו נרצה בהקריבנו מיטב בנינו לסכל מזימות אויבינו.

חזקו ואמצו בני עמנו ואל תחתו ואל תֵּרָתְעוּ מֵהֵבֶל מאלה שהם ריקים מתוכן, ומאלה ששמים אמת לשקר וצדק לְעַוְלָה ונוֹהגים כמאמר הפתגם המוכר להם מאד. דָרַבְנִי וּבָכָּא סָבַקְנִי וְאִשְׁתָּכָּא בתרגום חפשי זה אומר: הִכָּנִי וְקוֹנֵן וּמֵהֵר לְהִתְלוֹנֵן. ויש לחמס אל מי להתלונן כן בפני "מלאכי השרת השומרים על זכויות האדם". ועל אף הכל בפניהם לא נִתְחַנֵּן. כי אלה מֵאֵפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לָנוּ . ואף על-פי כן לא נטוש מוסר אבותינו ואנו נקדש חיי אדם, המבקשים לקיים שלום בינינו.

להיאבק על צדקתנו

ואתחנן אינה אלא בקשה למתנת חִנָּם אף על-פי שעמנו יכול לתלות (לסמוך) את בקשתו על עצמו ולסמוך אותה על מעשיו הטובים, אנו נוהגים כמשה כאשר פנה אל הקב"ה לא סמך על צדקנותו, כי אין צדיק כה', אלא בקש מאת הקב"ה בתחינה כתפילה אליו להוציא צדקתו לאור.

גם אנו נוהגים כך מבקשים שצדקתנו תצא לאור, אם הרשענו ירשיעונו ואם צדקנו יְצַדְּקוּנוּ. המאבק צריך להיות על צדקתנו, בעשותנו את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם. על כל אחד מישראל לדעת, כי חובה עליו לעשות את הטוב והישר בעיני ה', אם טעה יודה בטעותו ואם צדק יאבק על צדקתו. אנו רואים בפרשת ואתחנן ניסיון של משה לבקש מהקב"ה שימחל ויסלח לו ויכניסו לארץ ישראל, אך המדרש סבור כי משה למעשה נֵהֵל דיון עם הקב"ה, בצורה שמעוררת השתאות כמעין ויכוח חריף מאד, כאשר מצד אחד משה פונה בתחינה אל אלוהים ומצד שני מציג טיעונים, אלא מה כאשר מגיעה שעתו של אדם לסיים תפקידו עליו לקבל את הדין ולא לחתור בדרכים נלוזות להוסיף ולהחזיק בתפקיד כבקרני המזבח.

כאן משה איננו מבקש לבטל את הגזרה שנגזרה עליו לא להיכנס לארץ ישראל, ולא את הגזרה שעליו למות למרות שלא נס לֵחֹה ולא כהתה עינו, אלא שהוא בתחינה (בתפלה) מבקש מהקב"ה שישיב על דבריו שאמרם לו: ה' אולהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה (ג/כד) ומוסיף כמעין רמיזה מנומסת מאד: לא אני ביקשתי להיות המנהיג, ולא נטלתי את ההנהגה על דעתי, אתה שהטלת זאת עלי בעל כורחי ולמה אתה עכשיו נטלה ממני. הדו שיח הזה של משה עם הקב"ה, לפי המדרש מתפתח כאשר משה מבקש שלא ליטול את נשמתו. אזי הקב"ה אמר לו: אתה מבקש חיים, בעוד אתה נטלת חיים של המצרי שהרגת וטמנת אותו בחול (שמות ב/יא).

וכאן על פניו נראה שהיה צידוק למעשה משה, להציל עושק מיד עושק. לכן משה עונה לקב"ה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים שלא חטאו ואני אמות בגלל מצרי אחד? והקב"ה עונה למשה: ואתה דומה אלי? הרי אני ממית ומחיה: אני יצרתי ואני נטלו. לענייננו אפשר לומר כי אין דבר המקנה לאדם ליטול חיי זולתו וצריך להיזהר בחפים מפשע למרות פשעם של אלה שחסו בצלם.

לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' (זכריה ד"ז)

לא בחיל ולא בכוח מתפאר משה, אלא ברוח השם שנתן לנו את הָחֻקִּים והמשפטים אשר לפיהם עלינו ללכת ולפיהם לחיות. די לעקוב אחרי אשר ארע לעם מיציאת מצרים עד הגיעו לירדן ירחו, כדי להבין מה משמעות קיום חוק ומשפט, להוליך עם עצום אל היעד אשר אליו צריך להגיע בלי משפט הרי היה כל דאלים גבר, לא היינו אנחנו היום חיים כאן.

דברי משה בעת העברת המנהיגות ליהושע ולקראת מותו נועדו להבטיח שהעם אכן ינחל את הארץ ושם יְקַיֵּם בה סדר חוק ומשפט, כי התורה שקבל העם בסיני בדרכו לארץ היא הערובה שהעם ישב בטח בארצו.

הסכנה הגדולה לעם כאשר הוא שוכח את הקשר שלו לתורה, שמשמעותה מּוֹרָה את דרך לחיים ומעמיקה את הקשר של כל אחד לארץ לכן מזהיר משה את העם: השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוהיכם אשר כרת עמכם (ד/כג). רק אם תשמרו את חוקיו ואת מצותיו, תאריכו ימים על האדמה אשר ה' נתן לך כל הימים(ד/מ).

אלה הם דברי אלוהים חיים, זה מסביר מדוע אנו משננים את הדברים האלה בשכבנו ובקומנו בבוקר ובערב ובכל יום פעמים באהבה.

ואומרים: שמע ישראל ה' אלוהיך ה' אחד. ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (ו/ד,ה). ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך(ו/ז).

המילה הראשונה "שמע" מרמזת על קיום התפלות שחרית, מנחה, ערבית כי בתפילה טעון כוח האמונה שמקנה לנו כוח עמידה בפני כל צר ואויב בארץ הזאת. כוחנו באמונתנו בקב"ה ששם עם קטן בכמות כגדול באיכות בקרב עמי תבל, הן במדע, בהמצאה, בפענוח סודות הטבע, למען ייטב לאנושות כולה. אומנם עמנו מיצר נשק, אך הנשק הוא נשק הגנתי ומרתיע לבל יעיזו צר ואויב להתגרות בו.

אנו, העמים והאמונה

בני ישראל הביאו לעולם את האמונה באל אחד. זה התחיל בספר בראשית על-ידי אברהם העברי שנשלח מעבר לנהר אל ארץ ישראל. עד להופעת אברהם היו בני האדם עובדי אלילים, עובדי כוכבים ומזלות בלשוננו עובדי עבודה זרה-עכו"ם. בטרם הביא אברהם את האמונה באל אחד לעולם, קדמה לזה בריאת העולם: דוֹמֵם תחילה ואחריו הצומח והחי. ניסיונו של האדם לדעת את סוד הבריאה הוביל אותו להאמין ביוצר בבלתי נודע, בכוכבים ובמזלות, אלא שזה לא סיפק את סקרנות האדם עד שאברהם הביא לעולם את זהות הבורא. דמות נעלמה מעיני האדם ונמצאת אי-שם ביקום.

דבר זה קבל ביטוי בתורה שניתנה על-ידי משה בהר סיני. האיסלאם היה היחיד שקבל את יחוד שמו של האלוהים כאל אחד ואין בלתו. הוא בטא זאת כך: אין אלוהים זולת אלוהים, וזה תעתיק של קריאת שמע שלנו: ה' אלוהינו ה' אחד. כיון שאלוהים מיוחס כאלוהינו, בא האיסלאם ושם אחרי אין אלוהים זולת אלוהים את המלים "וכי מְחַמַּד שָׁלִיחַ האלוהים". ההבדל בין שתי האמונות הוא בכך שדת משה לא השאירה עקבות למשה אלא כנביא ואינו נזכר עם הייחוד, אך האיסלאם שם את מְחַמַּד שליחו בצד הייחוד וזה פוגם בייחוד עצמו. לשם ההינתקות מתורת ישראל הם גם יצרו ספר מקביל לתורה בשם "מקרא" (קוראן) בעוד תורת ישראל היא בחלקה העיקרי אוניברסלי ומקבלת גם כל גר שלא קיבל עליו את התורה כאדם, כדר אזרח ותושב עם זכות שווה לנו, בא הקוראן וגזר כליה על כל מי שאיננו נכנע (יתאסלם).

בשנים האחרונה הולך ומשתלט האיסלאם שנותן תוקף לרציחת כל מי שאיננו מקבל את האיסלאם, כפי שזה לדעתם קבעו הנביא מחמד וחליפיו. העולם נמצא כיום בדילמה קשה מול גל התרת דם האדם על-ידי אדם. כולל מוסלמים רוצחים מוסלמים שאינם כדעתם.

אֵין יִתְרוֹן לָאָדָם עַל הָאָדָם וְאֵין לְהַבְדִּיל גָּם בֵין דָם לְדָם
וָאֶתְחַנַּן זוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּד מֻשְׁלָם לְהַעֲבִירוֹ לְמַדְרָסַת הָאִסְלָאם - בית מררש באבלאם
שֶׁיָּמִירוּ הָחָדִית' (דברי חכמי) בַּתַּלְמוּד לְרָחֵם עַל עַמָּם הַמֻּכֶּה וְהַשָּׁדוּד האיסלאם
אֵין אָדָם נַעֲלָה וְאָחֵר נָחוּת וְאֵין גַּם בֶּן אַלְמַוֶת שֶׁלֹּא יָמוּת
זֶה כְּלָל עַל לוַּח לִבֶּנוּ חָרוּט עַמֶּנוּ לְקָחוֹ אִתּוֹ בַּדֶּרֶךְ לְחֵרוּת
זֶה כְּלָל הַטּוֹמֵן סִכּוּן עִמּוֹ כִּי הָרָשַׁע לְמֵטִיבוֹ יִשְׁפּוֹךְ דָּמוֹ
זֹאת דַּרְכּוֹ שֶׁל עָם מְבּוֹרָך אֵל
כְּנִרְאֶה שֶׁלֹּא נִלְמַד בְּיִשְׁמַעאֵל
אַף כִּי הַתּוֹרָה נִתְנָה לְיִשְרָאֵל
הִיא נוֹעֲדָה גַם לְכֹל עַמֵּי תֵּבֵל
לְלַמְּדַּם לִבְנוֹת בִּמְקוֹם לְחַבֵּל
וְיַחַד אֶת מַעֲשֵׂי אֱלֹהִים לְהַלֵּל