המלחמה בחמאס מרתקת ושואבת את כל תשומת לבנו אל הנעשה בעזה ובעוטף עזה. ישראל נמצאת במאבק קשה עם תנועה פונדמנטליסטית מוסלמית קיצונית שבעצם מהותה איננה יכולה להשלים עם קיומו של העולם המערבי וגם לא עם זה של איסלאם אחר. לא כל שכן עם היהדות, כלפיה קיימת עוינות קיצונית. החמאס מקדש את המוות לעומת העולם היהודי/נוצרי המקדש את החיים. המוסלמים, גם בארצות אירופה, נתפסים לזרמים הקיצוניים הללו במספרים הולכים וגדלים.
עכשיו צץ כאיום מזרחה לנו ארגון חדש - ישן. דאעש (דוולאת איסלאמייה- המדינה האיסלאמית). אנשי התנועה שעשו את ה"סטאז'" הרצחני שלהם בסוריה, נשאבים אל הוואקום המדיני השורר במרחב הענק שבין מרכז עירק וגבולה המזרחי עם סוריה. כאן הם פוגשים בעשרות מיליוני ערבים, נטולי שלטון מרכזי חזק, אותם הם יהפכו עד מהרה לבשר התותחים הטבעי שלהם. העממים במרחב הזה כוללים כורדים, ערבים, טורקים ומצויים בו גם נוצרים (אמנם חלקם הגדול התפנה זה מכבר מהמזרח התיכון כולו) חלק מהעממים הללו נתונים בסכנת השמדה של ממש.
עכשיו נפוצות ידיעות על גורלם המר של היזידים שפגשו לוחמי הדעאש, בדרכם להשתלטות על צפון עירק. הם נסו מאימת הסתערותם והאכזריות בה נוקטים אנשי התנועה, חלק מהם לעיירה בצפון עירק בשם שארייה, שנמלאה עתה בעשרות אלפי יזידים. וחלק לאזור הררי בשם סינג'אר, אליו מנסים האמריקנים והבריטים להצניח מוצרי מזון ותרופות. כך נוצרו שתי מובלעות יזידיות בעירק.
ניסיון של לוחמי פשמרגה, הכורדים, הנחשבים ללוחמים אמיצים, לבלום את המתקפה, כשל. לוחמי דאעש גירשו אותם מעמדותיהם.
כאמור התקדמותם לוותה במעשי טבח אכזריים, במיוחד ביזידים, הנחשבים בעיני הקיצונים האיסלאמיים "הכופרים שבין הכופרים". לנוכח הגדרה כזו, המשדרת קרבה לפלגים מוסלמים קיצוניים אחרים כמו אל–קאעידה, אין למיעוטים במזרח התיכון, המפולגים, לעיתים קרובות אף בינם לבין עצמם, סיכויים רבים.
במהלך המרוץ שלהם אל חופי הים התיכון, הכריזו אנשי המדינה האיסלאמית על הקמת חליפות בראשותו של אבו-באכר אל-בגדדי. מפקדתם הוקמה בעיירה בשם ראקה בצפון סוריה, כיום היא למעשה הבירה של החליפות החדשה.
לוחמי דאעש סוללים את דרכם, כשהפחד הולך לפניהם כעמוד אש. ההיסטוריה מספרת סיפורים דומים על ממלכות ענק שנוצרו בעבר כשהם עושים שימוש יעיל מאין כמוהו באימה המשתקת, שהלכה בראש צבאותיהם. אימה אשר במרבית המקרים היה לה יסוד ממשי מאד.
המונגולים, הטאטרים ובמידת מה גם העותמנים והסלג'וקים הצליחו, באמצעות לוחמה פסיכולוגית יעילה מאד, להכניע מיליונים. נראה כי לשיטה זו יש סיכוי להצליח במיוחד במזרח התיכון.
האסון המתרגש עכשיו על מדינות שונות באזורנו, מחייב שידוד מערכות מעמיק. מדינות בעלות משטר ריכוזי הנשען על גבולות אתניים -העסטוריים אולי יוכלו לעמוד מול המתקפה. אבל מדינות שלהן גבולות מלאכותיים (עירק, סוריה, ירדן), החוצים לעיתים שבטים ואף חמולות, שרידותן הינה בסימן שאלה. לכן המבנה המדיני של האזור כולו בתהליך קריסה. רק עיוור לא יבחין בכך. אם יתייצבו מחר לוחמי דאעש על גבול ירדן, מי ימנע מהם פריצה לתוך ירדן ואולי אף כיבושה?
ההצלחה של המתקפה הנוכחית של דאעש, מתבססת גם, במידה גדולה, על המוניטין המהפכני-חתרני-פונדמנטליסטי של התארגנות זו. בזכות המוניטין הזה אפשר לראות הפגנות של בדווים בירדן עם דגלים שחורים, והפגנות דומות ביישובי הערבים בגליל.
ההתפתחויות הדרמטיות האלה אומרות לנו כי ממזרח תפתח הרעה. על ישראל להיערך למצב חדש. עם הופעת הסכנות הגדולות אולי ימצאו גם אפשרויות פעולה חדשות. ואפילו בני ברית פוטנציאליים. לו היה נאמר לנו לפני שנתיים כי מצרים תהיה בעלת ברית שלנו, במאבק האין סופי נגד חמאס עזה היו כאלה שהיו מטילים ספק בשפיות האומרים. היום מדינות ערב מאוימות לנוכח הצונאמי הפונדמנטליסטי החדש. בהחלט ייתכן כי תתאפשר התארגנות של בעלי אינטרסים דומים או אף זהים במזרח התיכון.
הצורך הדחוף של מדינות באזור להתארגן ולהקים כוח צבאי שיוכל לבלום את התנופה של דאעש, בולט במיוחד נוכח היחלשותה של ארה"ב. הן בפועל והן באיבוד הרצון להתערבות מחוץ לגבולותיה. העיתונות הערבית מציינת עובדה זו. א–שרק אל אווסט, יומון היוצא לאור בלונדון, בשפה הערבית, מדבר על ממשל אמריקני הססן וחלש, מדיניות חוץ בלתי יציבה המשתנה חדשים לבקרים, ואנו מוסיפים: התייחסות תמוהה של אובמה כלפי עולם האיסלאם המרחיקה את ארה"ב ממדינות שהיו יכולות להיות שותפות נאמנות, למאמץ כלל עולמי בכל הקשור לטיפול נכון בטרור.
ביוני 2009, אמר אובמה: "האיסלאם היה תמיד חלק בלתי-נפרד מההוויה האמריקנית... ארה"ב והאיסלאם אינם יריבים, אלא בעלי מכנה-משותף של סובלנות, צדק, קידמה וכיבוד כל בני אנוש... האיסלאם מפגין במלל ובמעש סובלנות דתית והיעדר אפליה..."
אמנם צריך לראות אמירות אלה כמאמץ של הנשיא אובמה לצמצום היריבות בין האיסלאם לבין המעצמה החזקה בעולם, אולם כאשר התבטאות כזו באה במקביל לפעילות פוליטית תמוהה כמו ההתייחסות לשינויים שחלו במצרים, היא מעידה על הבנה לקויה של העולם הערבי. גם החיזור הזה של אובמה כלפי העולם הערבי, מהווה ביטוי למעמדה המתערער של ארה"ב במזה"ת.
על ממשלת ישראל לראות במציאות הנוצרת עתה, גם הזדמנות לחזון חדש, חזון הנובע משותפות גורל בין מדינות שכנות. עכשיו הזמן לנפוח בו רוח חיים.
