זו הייתה עיר אוקראינית גדולה ואפורה, מתפארת במוסדות להשכלה גבוהה ובמפעלי תעשיה המייצרים טרקטורים, קטרים, מטוסים וטנקים. היו בה גם שדרות של עצי דולב רחבי העלים, הצובעים בסתיו את העיר האפורה בצהוב ואדום, בנגיעת יופי של פעם בשנה.
באמצע העיר היה רחוב על שם קרל מרקס, שהתחבר לרחוב על שם פרידריך אנגלס, שהתחבר לכיכר על שמו של הפעיל המקומי של המהפכה הסוציאליסטית טבלייב.
לעתים בלשון העם כונתה הכיכר "כיכר תל-אביב", בגלל הדמיון בצליל, אך בשלב מסוים בחיי העיר, נזכרו השלטונות, ש'טבלייב' היה שמו המחתרתי הבדוי של מהפכן יהודי והסבו את שמה של הכיכר ל"אוקראינה הסובייטית"; במרכזה החלה מתמרת אנדרטה בצורת חמישה אנשים המסמלים את העם החדש הצועד קדימה תחת גוש אבן מרובע, שהאמן התאמץ לשוות לו צורה של דגלים מתנופפים. בלשון העם נקראה האנדרטה "חמישה מטומטמים גנבו מקרר".
עוד היו בסביבה רחובות וכיכרות על שמם של יקירי הסוציאליזם למיניהם, כמו הכיכר על שמו של מייסד ק.ג.ב פליכס דזרז'ינסקי הפולני ושלושה פסלים מפוארים: של המשורר הייצוגי של אוקראינה, של מייסד האוניברסיטה המקומית ושל לנין. כל אחד מהפסלים הצביע בידו ומבטו אי-שם כלפי העתיד המזהיר והנכסף, אמנם בדיקה פשוטה בשטח העלתה, שלושתם הצביעו על חנות מזון ומשקאות קטנה; כך המנהג הסלאבי לחלק בקבוק וודקה בין שלושה שותפים מצא חיזוק אומנותי-פוליטי-היסטורי מגולם באבן וברונזה.
אי-שם ברחוב קרל מרקס, באחד מגושי הבניינים המכוערים, שנבנו בחופזה ובדוחק על ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה חדר מקושט בשני דיוקנאות מפוארים: האחד של הקוסמונאוט הראשון יורי גגרין, השני - של ארנסטו צ'ה גווארה...
כמעט מגיל אפס למדנו צעדת אווז ושירים פטריוטיים. היו אלה שנות הזוהר של ברה"מ, כאשר האימפריה הסובייטית נלחמה על כיבושים חדשים בכל היבשות באמצעות חיילים מקומיים. אלפי אנשים הרגו אלה את אלה ברובי-סער "קלשניקוב", כאשר גנרלים לבושים במקטורנים מוזהבים מקושטים בכוכבים אדומים למכביר מושכים בחוטים.
אנחנו צעדנו בסך ושרנו שירי מולדת העומדת למשמר השלום בכל העולם, תקוותם של כל הנדכאים והחלכאים. בשנת 67' ילדים גדולים ברחוב הקניטו אותי בכינוי "ישראלי" ובצחוק לעגני הציעו לי ללכת להילחם בערבים. בסוף הסתבר, שהם צדקו, בעצם. על צווארי הייתה קשורה מצנפת אדומה ובלבי שבועת אמונים למורשתם האינטר-נציונליסטית של ולדימיר איליץ' לנין ומפלגתו.
___________________
משפט פתיחה לאוטוביוגראפיה של מיליוני אנשים: "אחד הזיכרונות הראשונים שלי מימי הילדות הוא המתנה בתור ללחם". בתחילת שנות השישים הביאו שליטיה של ברה"מ את החקלאות לקריסה, בשנות השבעים המצב הכלכלי החל להתדרדר שוב. הכלכלה הסובייטית, מנוהלת על-ידי בכירי המפלגה הכסילים, הייתה חסרת אונים לקיים את המדינה הגדולה ברמת קיום סבירה.
מרוץ החימוש מול המערב, פיתוחו ואחזקתו של הצבא הגדול מעבר כל היגיון, ההתרחבות האימפריאלית, שכונתה "סיוע ידידותי לעמים שוחרי חרות" ושל המשטרה החשאית האדירה עלו לאוצר המדינה הון תועפות. לאחר מכן, בכירי השלטון לקחו את כל הדרוש להם לקיים רמת חיים על-פי הסטנדרטים של בוורלי הילס, כולל דירות פאר, בתי חורף וקיץ מחוץ לערים ולחופי הימים, אנשי אחזקה, משרתים ומאבטחים צמודים, נסיעות שעשועים בעולם ועוד.
בכירים ברמת ביניים קיבלו פחות, אבל גם היו להם דירות טובות על חשבון הקופה, מכוניות עם נהגים צמודים, אספקת מזון משובח ממחסנים מיוחדים, טיפול רפואי בידי פרופסורים, נופשים בבתי הארחה השייכים לקסטה ומענקים כספיים.
מספר נתחים שמנים נוספים מימנו את מסע התעמולה המתמיד הנועד לשכנע את העם, שאין כמהו חופשי ומאושר עלי אדמות: העיתונים, שהלכו מתיבת הדואר כמעט הישר אל פח אשפה, טלוויזיה משעממת, סרטי קולנוע גרועים, משכורות של תועמלנים פרימיטיביים ומשדרי הרדיו המיוחדים המשבשים את השידורים ברוסית של תחנות הרדיו המערביות.
האנשים מן השורה קיבלו את מה שנשאר: משכורות, שנועדו להבטיח אי-מיתה מרעב של כוח האדם; דירות משותפות, בנויות מפרוזדור עם כניסות לחדרים רבים, משפחה שלמה בחדר אחד, חדר המטבח, שירותים ואמבטיה משותפים לכולם, ועם קצת מזל - הטלפון. המזון, הבגדים ושאר מוצרי צריכה בסיסיים היו גרועים ובמחסור מתמיד.
כמובן, החינוך והרפואה ניתנו "בחינם". האנשים השקועים בחייהם העלובים לא חשבו אפילו, שמתוך עמלם, שנעשה כמעט ללא תמורה, הם כבר שילמו מזמן עבור החינוך והרפואה; שמגיע להם טוב יותר מבתי ספר העוסקים מחצית משעות הלימוד בשטיפת מוח וגם טוב יותר מבתי חולים חסרי ציוד ותרופות, עם סגל אדיש לסבל החולים, כל עוד לא שולם שוחד לרופא המטפל ולאחות המחלקה.
הספקות לגבי "הנתיב אל העתיד הזוהר" התרבו מיום ליום, אך את התג של "קומסומול" - ברית הנוער הקומוניסטי - עדיין ענדתי בגאווה. תהליך ההינתקות מהאינדוקטרינציה האידיאולוגית היה איטי וקשה, שלב אחרי שלב.
עבדות המחשבה הייתה הקללה הקשה מכולן. העוני החומרי הציק בחיי היומיום, אך חובת הצביעות שבנאמנות לדת הבולשביקית הרשמית יצרה תחושת החיים המשולים לשחייה בתוך ג'לי סמיך ומחניק. כינינו זאת "מחלת עין-אוזן", כלומר "מה שאני רואה במציאות אינו תואם את מה שאני שומע ברדיו". היה רעב לשאלות ורעב לתשובות, יותר מרעב לחתיכת עוף משובחת. המידע על החיים האמיתיים נאסף פרור אל פרור, בהיחבא מאזניים לא-אמינות, בשיתוף עם אחים לבינה הקרובים בלבד.
תרגלנו את הבנת הנקרא תוך ניסיונות להוציא אי-אלו ידיעות מבין השורות של "קומסומולסקאיה פראוודה" וניהלנו את סדר היום על-פי לוח השידורים של "קול אמריקה" ברוסית, כשהשיבושים פסקו. לדור ההורים, שהתחנך תחת סטלין, היה קשה יותר; בעצם, הם ואנחנו, בני-עשרה ובני ארבעים, ביחד נאבקנו למען טיהור התבונה.
לעתים כבר היה נראה לנו, שהגענו אל ההארה, הבנו היכן בדיוק רימו אותנו וכבר אנחנו מבדילים בין הטוב והרע, אך חלף עוד זמן, ועוד ידע נצבר ועוד דעות של אנשים אחרים שמענו, ואז התגלה לנו כל פעם מחדש, שהיו אלה רק הצעדים הראשונים בדרך לחרות.
אנחנו הוכחנו, שאמנם קשה ומייגע, אך אפשר להחליף את השקפת העולם. זה אולי קצת כואב, אבל בריא, לנפץ את אלילי השקר. יורי גגרין, שפרצופו עיטר את הקיר מעל מיטתי, התגלה כסתם בחור רוסי בעל ביוגראפיה ללא רבב אידיאולוגי, מתוכנת לגבורה כרובוט. הוא היה הראשון מבין שורה של בחורים כמוהו, שהתמזל מזלו לחזור חי מהמרוץ המטורף של הקומוניסטים להגיע אל החלל החיצון לפני האמריקאים. הראשון, שחזר חי, הוכרז "הראשון בחלל", התהילה עלתה לו לראש והוא נהרג בתאונת טיסה, לוקח איתו אלי קבר אדם נוסף.
"צ'ה" גווארה, שכנו של גגרין על אותו הקיר, התגלה כרוצח נתעב, ששביל דמים של הנרצחים במשפטי שדה השתרך אחריו ואחרי חבריו מהרי סיירה-מאסטרה עד הבנה הבירה, בה הם המליכו רודן גרוע וצמא-דם עוד יותר מזה, שהם הבריחו משם. "צ'ה" הפך להיות שר בממשלה החדשה, עשה שמות בכלכלה הקובנית ובסוף ניסה לבצע הפיכה דומה גם בבוליביה. שם הצבא הצליח בעוד מועד לתפוס את השרץ ולמעוך אותו מעל פני האדמה.
____________________
שנים אחר-כך, כאשר עדיין חלק מכוכבי הפוליטיקה הישראלית דהיום היו רק פעילים בסניף הליכוד בירושלים, התקיימו בתיאטרון "פרגוד" ערבי "יין, גבינה ופוליטיקה" בהנחיית דני נווה. באחד המפגשים, בין המוזמנים על הבמה היה ד"ר (מאז כבר פרופ') אבי רביצקי, שהביע דעה כי חולשת הדמוקרטיה הישראלית נובעת מקבוצות האוכלוסייה, שלא קיבלו חינוך לדמוקרטיה, למשל יוצאי ברה"מ. אלה האחרונים, שייצוגם באולם "פרגוד" היה מעבר למשקלם באוכלוסיה, מחאו בקול, אך רביצקי התעקש: "מה, הצאר ניקולאי הקנה לכם ערכים דמוקרטיים?..."
אבי רביצקי לא הבין (אולי עד היום, ולא רק הוא), שלא מהצאר ניקולאי, גם לא מ"שמש העמים" ולא מהקיסר לאוניד למדנו את מדעי המדינה, אלא לעומתם ומאחורי גבם. דווקא שם, בתנאי המחתרת הרוחנית, פיתחנו את שיטות הדיון האינטלקטואלי החופשי והבנו את מהות החופש.
בקרב אליטות אינטלקטואליות קטנות, במפגשי חברים סביב השולחן במטבח, בניגוד לסטיגמה, על כוסות תה לרוב, לא וודקה, הגענו למסקנות, שהחופש מתחיל בסקרנות, תאווה למידע ולידע, שידע ותבונה הם האויב המסוכן ביותר של הרודנים; שם גילינו מחדש את משמעות האמרה העתיקה "בוויכוח לידת האמת", למדנו להסתכל אל העולם דרך הספק השיטתי של דקרט ולחפש את האמת בשיטת החקירה של סוקרטס, לרוב בלי ידיעה, שאנו ממציאים מחדש את הגלגל.
היה זה אך טבעי, שלנרטיב "שטחים-תמורת-שלום" אודות "הסכסוך" במזרח התיכון לא הייתה השפעה מהפנטת על רובנו. מצאנו את עצמנו בצד הימין של המפה הפוליטית הישראלית לא מפני "הבלבול בין קיבוץ לבין קולחוז", כפי שהקניטו אותנו בלעג מתנשא חלק מחברינו החדשים, לעתים על גבול הגזענות ולעתים הרחק מעבר לו - אלא בגלל ההרגל לגבש דעה כפועל יוצא מצבירת ידע ותהליך חשיבה, שכבר היה חלק מישותנו.
שקר הוא המרדים הלאומי שלנו, יותר יעיל מאופרות סבן. לא צריך אפילו לפברק טענות פסוודו-היסטוריות, מספיק רק להזכיר מספר סיסמאות עשרות אלפי פעמים. אט-אט מתחילים הצופים והמאזינים לנקר באפיהם בהתמוגגות ענוגה ומעלפת. "כן, כן, נכון, אי-אפשר למנוע..." כמה טוב לשמוע שירי ערס בכורסה, אחרי יום עבודה מפרך... "אנו מקלגסים בערי פלסטין... חר-ר-ר-ר-ר... סליחה, נרדמתי לרגע ולא שמעתי את מה שאמרת... כן, נכון - אסור לכבוש שטחים ולשלוט בעם זר..." לילה טוב, ישראל.
"השקר, על-מנת שיאמינו לו חייב להיות שקר מפלצתי"... מרבית שנות חיי אני חש כי אני חי מוקף בשקרים מפלצתיים. עלי לפלס את דרכי בין זרמי זוהמה וצביעות, אחיזת עיניים וסילופי העובדות, השכחת אמיתות היסטוריות ויצירת האגדות הדרושות לשליטים כדי לצבור יותר כסף ועוצמה שלטונית.
_______________________
המדינות היחסית חופשיות והמאה ה-21 לא התגלו כגן-עדן של "פריחת מאה פרחים ומאה אסכולות". מקומו של הדיון הציבורי תפוס על-ידי מלחמת סטיקרים, גם "המולדת הפרה-היסטורית" הקימה הצגה של דמוקרטיה, בעלי שררה מושחתים שולטים בהמונים המתקוטטים ביניהם בעזרת סיסמאות קצרות וברורות, המפלגה הקומוניסטית נהנית מתמיכה רחבה והפדרציה הרוסית בחרה בקצין ק.ג.ב. לשעבר לנשיא.
החלום הדמוקרטי נותר עדיין נחלתן של קבוצות קטנות החיות בבועות אינטלקטואליות, כמעט ללא אפשרות להשפיע על מהלך ההיסטוריה. את מקומם של הרודנים הברוטאליים של העבר תפסו מנהיגים מעודנים ומתוחכמים יותר. הם מבינים, שיש לתת לאנשים אפשרות לדבר קצת, להעניק להם אשליה של זכות מחאה; הם יודעים לוותר על חלק מהשררה לטובת הביטחון, שהדמוס עצמו, המאמין שזו הדמוקרטיה, יספק להם את העוצמה הדרושה לביצוע עסקותיהם האפלות.
______________________
תיאוריה מדינית אחת שולטת בשיח המדיני הישראלי, זו המלמדת, שתפיסת הארץ, כולה או חלקה, על-ידי התנועה הציונית בראה את המלחמה במזרח התיכון. כל השאר - ניואנסים: האם עלינו להתעקש על כל שעל עד שהערבים יתייאשו או לתת להם הרבה, עד שיתרשמו מהנחמדות שלנו... בעצם, מחנה רעיוני אחד, מחולק באופן מלאכותי לשני תת-מחנות פוליטיים "ימין" ו"משאל" על פי המפתח המלאכותי, כדי להקל על השליטה בהם.
בסדרה הזו לא התייחסתי לפן חשוב נוסף של "התהליך המדיני": האנשים, שהם לא רק בעד "השלום" אלא גם מרוויחים יפה ממנו. מסתבר, שיש כמה כאלה, ויש גם כמה עיתונאים, שממשיכים לחקור את הנושא. כהתחלה, אני ממליץ לקרוא את ספרו של רונן ברגמן "והרשות נתונה", שבו אוסף מעלף של פרטים אודות השחיתות המשולבת בתהליך הנ"ל; גם לעקוב אחרי פרסומים רבים אחרים העוסקים בנושא.
השילוב של הנתונים, שהוצגו בסדרה הזו והמידע על השחיתות בצמרת של "תהליך אוסלו" מביא אותי אל המסקנה העגומה: לא זו בלבד, שהתיאוריה הטריטוריאלית של המלחמה הינה טיעון מופרך, לא זו בלבד, שאין כל סיבה להאמין, שהיא תביא את השלום, לא זו בלבד, שביסודה זוהמה אנטישמית ברמה של עלילת הדם ובאותו הזמן היא גם הביטוי הקיצוני של הגזענות כלפי הערבים - אלא היא האמצעי האולטימטיבי בידי המזרח התיכון למנוע את השלום, לקבע את המלחמה לדורות הבאים ולהבטיח את זרימת הכסף והעוצמה השלטונית לידי אלה היודעים להרוויח מהדם.
התיאוריה הטריטוריאלית של המלחמה נכשלה כבר כל כך הרבה פעמים, שלא נותר אלא לנפות אותה מרשימת התיאוריות הראויות לעיון על-ידי אלה המחפשים פתרון ולא מותג של מחנה "הנחמדים".
מהי התיאוריה הנכונה? האם המודל של המלחמה במזרח התיכון, שאני הצגתי בסדרת המאמרים הזו נכון? העולם מורכב מדי ומגוון מדי, מכדי שרק תיאוריה אחת תהיה נכונה. בוודאי, יש כמה נכונות, הן יכולות אף לסתור זו את זו ועדיין להיות נכונות. במדינה, בה ישלט הדמוס, ניתן יהיה בעבודת חשיבה משותפת לנפות את המודלים הכושלים, לבנות מודלים מורכבים המשקפים את המציאות וליצור מדיניות תואמת.
_________________________
באחד הפרקים תיארתי כריש כמשל לרודן: כשם שהכריש, מפאת מבנה זימיו אינו יכול לעצור במים, אפילו תוך שינה, פן ייחנק, כך הרודן אינו יכול לוותר על העוינות והמלחמה, פן משטרו יקועקע. לסיום אני רוצה עוד פעם לדבר על דג, הפעם דג זהב. יש תכונה לדג הזה: זיכרון קצר, הוא זוכר רק את השניה האחרונה של חייו, לא יותר, לכן כשהוא עושה מעגלים באקווריום, נדמה לו, שהוא כל הזמן רואה נופים חדשים.
במלכודת המפורסמת, שהחכם יודע לצאת ממנה והנבון יודע מראש לא לפול בה, ישנה דמות נוספת: דג זהב. הוא רץ במעגלים בתוך המלכודת וכל שניה חדשה מקווה למצוא את פתח היציאה...
