סיכום מבצע "צוק איתן" ללא כחל וסרק

ראש הממשלה ושר הביטחון הודיעו שהיעד של המערכה היה לפגוע קשה בחמאס ובשאר ארגוני הטרור ולהביא שקט וביטחון לאזרחי ישראל. בתום המבצע הם קבעו שחמאס הוכה קשות וכל תנאיו להפסקת אש נדחו; המנהרות הושמדו וכ-1,000 מחבלים נהרגו; מערך השיגור והייצור של הרקטות נפגע קשה; הושמדו עמדות פיקוד ושליטה; בכירים צבאיים סוכלו וניסיונות של החמאס להוציא פיגועים של קטל המוני בשטחנו - הוכשלו. לדברי שר הביטחון, חמאס הוחזר שנים רבות אחורה.

לדברי השניים, חמאס ספג גם פגיעה מדינית: העולם הערבי לא התייצב לצידו; בעקבות ההפרות של הפסקת האש על-ידי חמאס, ישראל קיבלה לגיטימציה בינלאומית לפעול צבאית במשך 50 ימים והוטמע העיקרון של פירוז הרצועה; חמאס נאלץ לקבל את היוזמה המצרית ואילו היוזמה שהייתה עדיפה עליו – זו של קטאר וטורקיה - נדחתה; דרישותיו לנמלים ימי ואווירי, לשחרור אסירים, לשיקום מוסדותיו באיו"ש, למשכורות – לא נענו לפני קבלת הפסקת האש.

מנגד, מנהיגי החמאס ותומכיהם התגאו בכך שהם ניהלו מלחמה, לבדם, במשך כ-50 ימים מול מכונת המלחמה של ישראל. הם הצליחו להרתיע את צה"ל מלהרחיב את פעילותו הקרקעית, הבריחו מיליוני ישראלים למקלטים, שיבשו את החיים, הביאו לפינוי יישובים (הישג חסר תקדים בראייתם), פגעו קשה במשק הישראלי, שיתקו את התעופה הבינלאומי, הסבו אבדות בנפש וגרמו לנזק מדיני ותדמיתי לישראל. כמו-כן, חמאס המשיך לשגר רקטות ופצמ"רים בהיקף גדול מאוד, ממש עד להפסקת האש האחרונה.

אז מי ניצח במערכה הזו? אני סבור שתמיד ישראל תכריז שיש לה הישגים מרשימים ושחמאס תמיד יכריז על ניצחון. בסבב הלחימה האחרון, ממשלת ישראל הגדירה מטרה כללית ומעורפלת למבצע, שנוסחה באופן שונה מהותית על-ידי דוברים שונים, השתנתה חדשים לבקרים. המטרה המעורפלת של ישראל קשה למדידה ואם נרצה לדייק אזי היא לא הושגה. המאמץ הצה"לי לא הביא רגיעה לאזרחי ישראל וברצותו יכול חמאס לשוב ולשגר רקטות ולירות פצמ"רים לעבר תושבי ישראל.

אז מי ניצח? אני סבור שכל התפיסה של ניצחון או תבוסה לא רלוונטית לעימות האחרון עם החמאס. בהיסטוריה של המלחמות, הצד המנצח היה משמיד את האויב או מפיץ את כוחותיו לכל עבר, מפרק את השלטון וכופה על הצד שהובס הסכם כניעה וויתור על שטח.

במלחמה עם חמאס לא היה ביטוי פורמלי של תבוסה וספק אם יהיה אי-פעם. כיום, הניצחון הוא במידה רבה בעיני המתבונן ומושפע מאוד מהציפיות המוקדמות. כך למשל, הציבור הישראלי (ולא רק הוא) ציפה שצה"ל יביס במהירות את החמאס, ישבור את כוחו הצבאי ויפגע בצמרת המדינית והצבאית. כשזה לא קרה, וכשהסתמן המחיר הכבד שצה"ל שילם בפעילותו, הציבור חש אכזבה, החל לשאול שאלות ולהפנות אצבע מאשימה לעבר מקבלי ההחלטות בדרגים המדיני והצבאי.

כצפוי, הלך רוח זה רק חיזק את תחושת הניצחון של הפלשתינים בכלל, ושל החמאס בפרט, והם יצאו מיד לחגוג את הניצחון. כך נוצר המצב שבו שני הצדדים הודיעו על ניצחונם, כאשר בצד הישראלי ניכר ההבדל בין הסיפוק של מקבלי ההחלטות מתוצאות המערכה לבין "החמיצות" בקרב רוב הציבור.

הניצחון הוא אפוא עניין סובייקטיבי ובמידה רבה תודעתי. הניצחון האמיתי יימדד, אם בכלל, רק בעתיד, כאשר יתבהרו ההשלכות המדיניות והצבאיות של המערכה הזו. ניסיון העבר מוכיח שבמערכה המדינית שמתחילה לאחר המערכה הצבאית איננו מצליחים במיוחד. כך או כך, בראייה אוביקטיבית ונכון לרגע זה – החמאס הרתיע את ישראל, פגע בה במידה חסרת תקדים, ושרד.

מאז מלחמת ששת הימים לא "זכתה" מדינת ישראל למלחמה קצרה. למרות זאת, כאשר פורצת מלחמה בין מדינת ישראל לבין אויביה, מצפה החברה הישראלית ל"זבנג וגמרנו". כשזה לא קורה, ההפתעה רבה ותחושת האכזבה משתלטת עלינו.

מדוע המלחמות ממושכות יותר? ובכן, מזה עשרות שנים צה"ל לא נלחם נגד צבאות סדירים אלא נגד מיליציות חמושות השולטות בטריטוריה המאוכלסת באוכלוסייה אזרחית. בראש המאמץ המלחמתי של האויב לא עומדת ממשלה המקבלת החלטות אלא הנהגה השולטת במידה רבה על כוחות מבוזרים, היכולים לפעול בקבוצות קטנות, גם במנותק מדרגי הפיקוד.

גורם משפיע שני הוא מערכת השיקולים השונה של ישראל בהשוואה לזו של אויביה. ישראל רגישה לאבדות ולשבויים, מבקשת להימנע מפגיעה באוכלוסייה לא מעורבת, מנסה למזער נזקים כלכליים למשק שלה ועוד. אויביה, כולל החמאס במבצע "צוק איתן", מתעלמים מהשיקולים האלה וכל רצונם הוא להחזיק מעמד, להסב אבדות לצה"ל ולתושבי ישראל, לשבש את החיים בעורף הישראלי, לזרוע פחד, וליצור מצבים שיפגעו בתדמיתה של ישראל ויאפשרו להציגה כמי שמבצעת פשעי מלחמה. מה שמעניין את חמאס הוא לשרוד, להתייצב בתום הלחימה ולהכריז על ניצחון אמיתי או מדומה.

יש לעדכן אפוא את התפיסה הישראלית לגבי משכם של סבבי הלחימה. מהיום יידעו ממשלות ישראל, צה"ל ואזרחי ישראל שסבבי הלחימה יהיו ממושכים ויש להתארגן בהתאם מבחינה צבאית (כולל היקף גיוס מילואים, מלאי אמל"ח וכו'), כלכלית (כולל היערכות של המשק, שוק העבודה, קשרי החוץ - ללחימה ממושכת), חברתית ותודעתית.

אנחנו חיים בעולם שבו לתדמית של ישראל, צבאה ואוכלוסייתה, יש השפעה רבה על התנהגות האויב. מבצע "צוק איתן" פגע בדימוי ההרתעתי של ישראל בעיני אויביה וגם בעיני ידידיה. חמאס – מיליציה של כמה אלפי לוחמים – הצליחה לעמוד בפני הצבא הישראלי הגדול. יכולת השיגור שלו לא הושמדה, ההנהגה המדינית נותרה שלמה, הפיקוד הצבאי נפגע קלות וגם האבדות בקרב לוחמיו היו נסבלות. מעבר לכך היחס בין האבדות של צה"ל לבין האבדות בקרב לוחמי חמאס היה גבוה למדי.

הוכח שצה"ל נרתע מלהילחם בשטח בנוי ולכן כל ארגון טרור בעתיד (חיזבאללה, אל-קאעידה, המדינה האיסלאמית ועוד) דווקא ידאג להתבצר ולפעול בתוך שטח בנוי מאוכלס באזרחים. צה"ל יכול להמשיך ולהרוס שכונות ככל אוות נפשו – זה לא יכניע את חמאס ואפילו האוכלוסייה הפלשתינית לא תצא להפגין ברחובות נגדו. זו תרבות אחרת ומערכת שיקולים שונה מזו של השלטון והחברה בישראל. הנזקים שצה"ל גורם להם רק מגבירים את המוטיבציה של הפלשתינים להילחם נגד ישראל.

לצה"ל ולשב"כ היו הצלחות נקודתיות במהלך "צוק איתן" אבל, לפחות בתחילת המבצע, היו מספר תקלות מבצעיות והיתקלויות לא-מוצלחות. אלה פגעו בדימוי ההרתעתי של צה"ל, השפיעו על קבלת ההחלטות בצד הישראלי, האטו את קצב החדירה הקרקעית והפיחו רוח קרב בקרב לוחמי החמאס. אני סבור שהתדמית של ישראל נסדקה גם בעיני בעלי בריתנו ובעיני מדינות רבות בעולם שאינן נמנות על אויבינו. אין לי ספק שגורמים צבאיים בארה"ב ובאירופה הרימו גבה נוכח הקשיים של ישראל למגר את החמאס. התוצאות הלא מחמיאות של המערכה מבחינת ישראל יילמדו על-ידי צבאות ערב וגם על-ידי ארגוני הטרור והמיליציות החמושות הפועלות באזור. מבחינתם אלה הם גילויים מפתיעים ומעודדים.

ההרס שזרע צה"ל בתשתיות ברצועת עזה היו תגובה של אין ברירה. צה"ל לא מצא דרכים יצירתיות מבחינה מבצעית כדי להתגבר על האתגרים שהציב בפניו החמאס: הפעילות מתוך אוכלוסייה אזרחית, הסתרת ההנהגה המדינית והמפקדות הצבאיות, הגמישות בהפעלת כלי הירי, התמיכה של האוכלוסייה האזרחית בלוחמי החמאס, היכולת לשרוד ולנהל בהצלחה את מלאי האספקה והחימוש ועוד. ההרס הזה, יותר משפגע בחמאס, הוא פגע בתדמיתה של ישראל והגביר את הביקורת החריפה נגדה.

כפי שמלחמת לבנון השנייה אינה מבטיחה שקט בגבול הצפון לאורך ימים, כך המצב גם בגבולנו הדרומי. בל נשלה את עצמנו שתוצאות המערכה בדרום יבטיחו שקט לשנים רבות. החמאס בהחלט לא נשבר וגם אם נותרו בידיו "רק" שליש מהרקטות ומיכולת הייצור שלו – אין בכוונת החמאס לאפסן את האמל"ח או להציבו ב"מוזאון ההתנגדות".

החמאס גם לא שינה את האידיאולוגיה שלו ביחס למדינת ישראל ולכן זה רק עניין של זמן עד שיתפתה שוב לירות על ישראל.

מאחר שהפערים במו"מ המדיני עם הפלשתינים רחבים וקשים לגישור, הרי אין שום ביטחון ששטחי יהודה ושומרון לא ישמשו לייצור ולשיגור רקטות ופצמ"רים לעבר מדינת ישראל. יש הרבה גורמים חסרי שליטה באזור שינסו לאתגר את ישראל, ואת הרש"פ, על-ידי שיגור רקטה או ירי פצצת מרגמה מהגדה המערבית.

ניסיון העשור האחרון הוא שסבבי הלחימה לא רק שנעשו ממושכים יותר אלא גם תכופים יותר. כך יהיה המצב כל עוד הסכסוך עם הפלשתינים אינו פתור וכל עוד חיזבאללה יהיה מעוניין בכך. הייתי ממליץ למדינת ישראל להיערך לתרחיש שבו הפלשתינים משגרים רקטות ויורים פצמ"רים משטחי איו"ש.

בקרה הדרגים המדיני והצבאי יש קונספציה לפיה חיזבאללה אינו משגר רקטות לעבר ישראל משום ההרתעה שנוצרה לאחר מלחמת לבנון השנייה. יש גורמים בעלי עניין החוזרים ומפיצים את הקונספציה הזו אך טוב יעשו אם יבדקו שוב את הסיבות לשקט בגבולנו עם לבנון.

חיזבאללה עסוק כיום בלחימה בשירות המשטר של אסד, שהוא חיוני לעתידו. כוחו של חיזבאללה רב והוא גדול פי כמה מזה של חמאס. חיזבאללה יכול להמטיר על העורף הישראלי עשרות אלפי טילים ורקטות, איכותיות וקטלניות יותר מאלה של החמאס. אם ישראל לא הצליחה לשתק את הירי של חמאס – על אחת כמה וכמה לא תצליח לשתק את יכולת השיגור של חיזבאללה. יש לזכור שלבנון גדולה יותר ובזירה זו גם חופש הפעולה של ישראל מוגבל יותר.

ובכן מדוע חיזבאללה לא יורה ולא השתלב בלחימה של חמאס? כאמור, הוא עסוק בלחימה בסוריה, לטובת אסד ונגד הארגונים הסונים הקיצונים, ואלה המשימות החשובות ביותר עבורו ועבור אירן והוא בוודאי אינו מעוניין עתה בעימות עם ישראל. יש לזכור שחיזבאללה הוא ארגון שיעי, בן טיפוחיה של אירן, ואילו חמאס הוא ארגון סוני, ובימים אלה המלחמות באזור מתנהלות במידה לא מועטה גם על-פי מפתח זה; ולבסוף, חיזבאללה פועל מלבנון שהיא מדינה עם ממשלה, עם אילוצים ורצונות משלה, וגם בהם חיזבאללה צריך להתחשב.

שיקול נוסף שלא תמיד מעלים אותו הוא שחיזבאללה שומר את כוחו, ואת הפתעותיו, לעימות שאולי יפרוץ בעתיד בין ישראל לאירן. אין ספק שההחלטה על אי-מעורבותו במלחמה של ישראל מול החמאס נעשתה בעצה אחת עם אירן וסוריה. כשלאירן יהיה אינטרס לירות על ישראל חיזבאללה ישגר לעברנו רקטות ולא יירתע כפי שרבים בקרב מנהיגינו סבורים.

ראש הממשלה לא נידב פרטים באשר לטיבו של "האופק המדיני החדש" אבל ברור שמדובר בהשלכות של היערכויות המדיניות האזוריות החדשות, שהתגבשו מול מפת האיומים האזורית.

ההנהגה המצרית החדשה בראשותו של הנשיא סיסי הצילה את מצרים מהתמוטטות מדינית, כלכלית וחברתית, אליה הייתה מגיעה שכנתנו מדרום תחת שלטון "האחים המוסלמים". "האחים" ובעלי-בריתם (חמאס, טורקיה, קטאר, מיליציות איסלאמיות הפועלות במספר ארצות ערביות, ולמרבה הצער גם ממשל אובמה) היו בשנה האחרונה במחנה היריבים של מצרים. לעומת אלה, סעודיה, אמירויות המפרץ וירדן מרכיבות את הציר המתון באזור. בנסיבות אלה, נוצר מפגש אינטרסים בין ישראל לבין הגוש הערבי המתון בראשות מצרים וסעודיה, שפותח הזדמנויות מדיניות לישראל. הבעיה היא שהממשלות של מדינות הציר הערבי המתון נתונות ללחצים של דעת הקהל שלהן ולכן על מדינת ישראל לנצל במהירות את ההיערכות החדשה באזור, לפני שהמגמה תשתנה.

המציאות המורכבת יוצרת גם היערכויות מעניינות: סוריה, עירק, ירדן, חיזבאללה ואירן ניצבות כיום בפני ארגון "המדינה האיסלאמית", שבעתיד עלול להתייצב על גבולותיה של ישראל. ישראל והגורמים המאוימים על-ידי המדינה האיסלאמית יכולים לשתף פעולה מול האויב המשותף וכאמור, מפגש אינטרסים זה מסביר את חוסר המעש של סוריה, חיזבאללה ואירן במהלך מבצע "צוק איתן".

כיצד המצב החדש משפיע על התהליך המדיני: ברור שלמרות הכרזת "הניצחון" של חמאס במבצע "צוק איתן", מצבו לא השתפר בזירה הערבית (בניגוד לחיזוק מעמדו בזירה הפלשתינית). גם מעמדו המדיני של אבו-מאזן לא השתפר וסביר שגורמים ערביים ינסו להשפיע עליו להתקדם בתהליך המדיני כדי להגיע להסדר מהיר עם ישראל. אלא שאבו מאזן החליט לפעול בזירות אוהדות יותר, שעשויות להגדיל את נכסיו המדיניים ולחזק את כוח המיקוח שלו: מוסדות האו"ם ובית הדין הבינלאומי בהאג. אם האמריקנים, האירופים והציר המתון בעולם הערבי לא ירסנו את אבו-מאזן, סביר שמהלכיו יתקעו שוב מקלות בגלגלי התהליך המדיני.

יחסינו עם ארה"ב עברו זעזוע לא קל שנוסף על המשקעים שיצר המשבר בשיחות המדיניות עם אבו-מאזן. ממשלות מערב-אירופה לא חסכו את ביקורתן מאתנו. מעמדו של החמאס לא הורע ואבו-מאזן נתפס כגורם פלשתיני שיש לחזקו ולשאת ולתת עמו. מדינות אחדות ביטאו את ביקורתן על ישראל בפגיעה בקשרים הדיפלומטיים. גופים עוינים במערב זכו לרוח גבית בכל הקשור להחרמת ישראל. מוסדות האו"ם, כרגיל, אורבים לנו – "פושעי המלחמה" - כל אימת שאנו מממשים את הזכות להגנה עצמית מפני הטרור הערבי-מוסלמי.

כרגיל, מי שמקל על ישראל במצבים האלה הם אויבינו בעולם הערבי-מוסלמי: ארגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני הפועלים בעירק ובסוריה. ממשלות המערב, ובמידה מסוימת גם דעת הקהל באירופה ובארה"ב, מתחילות להפנים את הסכנה של האיסלאם הקיצוני בתוך ארצותיהן ומחוצה להן. כל עריפת ראש של אזרח אמריקני או אירופי משפיעה יותר מאשר הפעילות של ההסברה הישראלית במשך שנה שלמה.

לסיכום, התעצמות האיום של האיסלאם הקיצוני באזור אכן יצרה מפגשי אינטרסים הפותחים אפיקים מדיניים עבור ישראל. האם ישראל תדע להפיק מהם תועלת? סביר להניח שמדינת ישראל לא תנצל את ההזדמנות ובכך תחליש את היתרונות של התגבשות הציר המתון באזורנו.

"המשגים" של הממשל האמריקני בראשות הנשיא אובמה אינם משגים. זוהי מדיניות שהנשיא אובמה אימץ בתחילת דרכו, בנאומיו בקהיר ובטורקיה, בהחלטתו להחזיר את חייליו הביתה ולא להיות מעורב עוד במעורבות צבאית קרקעית במזרח- התיכון. הרצון להתפייס עם העולם המוסלמי, האמונה התמימה בהיתכנות של דמוקרטיה במרחב הערבי ואינטרסים כלכליים הביאו אותו להתנכר לבעלי ברית אזוריים (ובראשם מצרים של מבארכ), להפנות כתף קרה לישראל ולהעדיף את שלטון "האחים המוסלמים" במצרים ואת היוזמה של טורקיה וקטאר. אותה מדיניות גם דוחפת את הממשל האמריקני לנסות בכל מחיר להגיע להסדר עם אירן בנושא הגרעיני.

הממשל של אובמה, כך אומרים יודעי דבר, היה נדיב כלפי ישראל בהיבט הביטחוני. על כך מגיעה לו, כמובן, הכרת תודה. עם זאת, ההתנהגות האמריקנית כלפי ישראל בשנים האחרונות מדאיגה מאוד: ההתבטאויות החשאיות הקשות, האופי הקשה של חלק מהשיחות עם ראש הממשלה, ההאשמה המשתמעת של ישראל בהכשלת התהליך המדיני עם הפלשתינים, הפסקת הטיסות לנתב"ג במהלך מבצע "צוק איתן", ההיצמדות ליוזמה הקטארית-טורקית, העיכוב של משלוח אמל"ח לישראל במהלך מלחמה, התגובות החריפות על כל מהלך ישראלי בירושלים ובאיו"ש (תוך התעלמות מאירועים חמורים באזורנו) ועוד, כל אלה מדאיגים מאוד. המצב הוא שמדובר בממשל שבחר להתנהג כממשל חלש, להתייחס לישראל כאל מטרד ומכשול, ולייחס לה משקל נמוך במערכת שיקוליו הגלובליים והאזוריים.

במהלך המלחמה נשמעו התבטאויות רבות באשר ל"אחדות" שאפיינה את החברה הישראלית. אכן, גילויי ההתנדבות וההירתמות לטובת חיילי צה"ל ותושבי הדרום היו מרגשים. מנגד, אי-אפשר להתעלם מהמתיחות הרבה ומההתלהמות שאפיינו את הרב-שיח בין הקבוצות האידיאולוגיות השונות בארץ. במהלך המבצע ניצבו אלה מול אלה העקרונות המתחייבים מקיומו של משטר דמוקרטי ומנגד – חובת הנאמנות למדינה במיוחד כשהלוחמים מקריבים את חייהם בשדה הקרב.

אני סבור שהיו בחברה הישראלית מי שלא שמרו על האיזון הנכון בין שני הכוחות האלה: היו מי שפגעו בזכות להשמיע דעה שונה, ואפילו לבקר במידה את הממשלה, ומנגד היו מי שנהגו כגייס חמישי. אני סבור שקריאות "צה"ל ארגון טרור" וההפגנה של חרדים במהלך המלחמה במחאה על גיוס בחור ישיבה משתמט – ראויות לכל גינוי. למרבה הצער, החברה הישראלית, כולל התקשורת, טרם מצאו את האיזון הנכון בין דמוקרטיה לנאמנות למדינה והדבר מדאיג מאוד, כי בתרחישים מסוימים התוצאה עלולה להיות טראגית.

באשר לעמידות העורף – לכאורה העורף הישראלי עמד בהצלחה במהלך שבועות רבים תחת מתקפת רקטות ופצמ"רים. למרות ששגרת החיים שובשה הסתגל רוב האוכלוסייה לאילוצים החדשים. אבל, מסקנה זו עלולה להטעות. סוללות "כיפת ברזל" חסכו מהאוכלוסייה מבחן עמידות אמיתי. באותם מקומות ש"כיפת ברזל" לא הייתה יעילה (ביישובים הסמוכים לרצועה) השבר היה בולט לעין: האוכלוסייה התלוננה, התקשתה להחזיק מעמד ולבסוף פינתה יישובים (צעד בעל משמעות סמלית ומורלית).

מבחן אמיתי יכול היה להתקיים למשל אם הייתה נפתחת גם החזית הצפונית וחיזבאללה היה משגר מאות טילים, רקטות ופצמ"רים מדי יום-ביומו על כל שטח מדינת ישראל. לפיכך מומלץ שלא להגזים ב"חוסן" של העורף הישראלי במיוחד אם לוקחים בחשבון תרחישים אינטנסיביים יותר של מלחמת טילים, ושרוב האוכלוסייה במדינת ישראל חסרה מרחבים מוגנים ראויים.

המשק הישראלי נפגע קשה לא רק בהיבט של העלות המיידית והישירה של המערכה אלא גם בהיבטים מתמשכים ובהשפעות מאוחרות. מאפייני הכלכלה של ישראל מחייבים יציבות וביטחון ובהיעדרם – הנזק למשק גדול. מאפייני הפעילות הצבאית של ישראל והתמשכות המערכה הגדילו מאוד את העלות של המבצע, שלא לדבר על הפגיעה ארוכת הטווח בענפים שבריריים במיוחד. יש להתרגל לכך שמלחמה בטרור במאפיינים של "צוק איתן" הינה מלחמה יקרה. התכיפות של סבבי הלחימה בטרור מחמירה את הבעיה הכלכלית והיא עלולה להנחית מכה קשה על הצמיחה לטווח ארוך ועל היכולת להפנות משאבים לנושאים חברתיים ולתשתיות. המחיר הכלכלי הכבד של המערכות התכופות נגד ארגוני הטרור והמיליציות החמושות עלול להכביד על היכולת לנהל מערכה כבדה וממושכת נגד מדינת אויב, כגון אירן ו/או סוריה, אם וכאשר תפרוץ בעתיד.

אחד הגילויים הלא-מחמיאים בעורף הוא המתח שנוצר בין הממשלה וזרועותיה לבין תושבי הדרום ומנהיגיהם. לעניין זה שתי פנים: מצד אחד, הרושם הוא שהטיפול של השלטונות וגופי הביטחון בכלל הבעיות של התושבים בדרום לקה בחסר, לפחות על-פי התלונות של התושבים והמתחים שנוצרו במהלך המבצע. זה כישלון ברור של פיקוד העורף וכל משרדי הממשלה שהיו אמורים לטפל באוכלוסייה ולחזקה.

מצד שני, תושבי מדינת ישראל חייבים להתרגל למציאות שהממשלה, על זרועותיה האזרחיות והצבאיות, אינה יכולה לטפל בכל הבעיות שנוצרות בעת מלחמה, מיידית ובאופן מלא. יש דברים שמטופלים בעת המלחמה (בעיקר להגנה על חיים), יש דברים שייעשו בתום המלחמה ויש דברים ששום ממשלה, בכל מקום בעולם ובשום שלב, לא תוכל ואפילו לא צריכה להתחייב לטפל בהם. כך למשל, המדינה לא חייבת לפצות את העסקים על כל נזק שנגרם להם בעת מלחמה מאחר שמלחמה פוגעת בכל האוכלוסייה, במידה כזו או אחרת. יש מי שנהרג, יש מי שנפצע, יש מי שנפגע כלכלית ויש מ שחייו משתבשים. פיצוי מלא (בניגוד לפיצוי חלקי) עלול להביא את המדינה לפשיטת רגל כלכלית.

אחת הבעיות הקשות ביותר של מדינת ישראל היא העדר תפיסה של מיגון תשתיות מתחת לקרקע. במדינות רבות בעולם בנו רכבת תחתית ואילו בעיר הבירה שלנו הרכבת נוסעת על-פני האדמה. במדינת ישראל התחבורה התת-קרקעית הוזנחה, למרות הפגיעות הביטחונית והמחסור בקרקעות. מערכת תחבורה תת-קרקעית בבאר-שבע, אשקלון, תל אביב ובערים נוספות הייתה מגבירה באופן משמעותי את הביטחון של האזרחים. ניתן להוריד אל מתחת לפני הקרקע גם תשתיות חיוניות רבות וחשוב להתחיל מיידית בכך, כי כל מה שעל-פני הקרקע פשוט חשוף לפגיעה ולשיתוק בעת מלחמה.

נושא שהתגלה בכל חולשתו הוא הקשר האווירי של מדינת ישראל עם העולם החיצון בעת מלחמה. זה נושא חשוב ביותר שעלול להתנפץ לנו בפנים בתרחישי מלחמה עתידיים. המדינה לא נערכה כיאות למתן חלופה לנתב"ג והחלופה שהוכנה התמוטטה עד מהרה.

הקברניטים שידרו לנו במהלך כל המלחמה שהמערכה נוהלה בשיקול דעת, ללא התלהמות, בנחישות ובעוצמה. בפועל, לאחר השבוע הראשון התיאור הזה רחוק מהאמת. מה שנתגלה לעיני הציבור הוא ממשלה שאינה יודעת בדיוק לאן היא מובילה את המערכה, מקבלי החלטות הססנים ומזגזגים, קבינט מפוצל ודוברים שמתקשים להסביר את הכיוון. ההופעות של הקברניטים היו מעטות מדי, "שבלוניות" וכאלה שהותירו את האזרחים בערפל.

ההסברה במהלך המבצע הייתה חלשה. בלט היעדרו של גורם מקצועי שיהיה מסביר לאומי בשעת מלחמה (תפקיד שמילא חיים הרצוג המנוח במלחמת ששת הימים). חלק מההופעות, שהיו גם כך מעטות, היו חסרות תוכן ובוודאי לא סייעו להבין מה מדינת ישראל רוצה. ברשתות התקשורת העולמיות ההסברה הישראלית הייתה דלילה וחלק מהדוברים לא התאימו לתפקידיהם. מיעוט דוברי הערבית היודעים גם להסביר את עמדות ישראל מהווה חולשה אסטרטגית ממש.

כושר הלחימה של החמאס ונחישותו הפתיעו את כוחותינו. הייתי אומר שמדובר בהפתעה אסטרטגית, שהכתיבה לא במעט את השתלשלות המערכה. איכות הלחימה של חמאס התאפשרה בזכות האימונים שעברו אנשי החמאס ברצועה ומחוצה לה, הביזור והגמישות של הפעלת הכוח, המוטיבציה ונכונות ההקרבה של אנשי החמאס, ההיטמעות בתוך האוכלוסייה האזרחית והפעילות מתוכה, הכרת השטח ודרכי המילוט, הפעלת אמל"ח נ"ט והצבת מטעני חבלה. חמאס יכול היה להרשות לעצמו לנהוג כמי שהאחריות המדינתית לאוכלוסייה אינה מוטלת על כתפיו (יש בכך כדי לערער במידת-מה את התפיסה לפיה החמאס הוא גם תנועה הדואגת לצרכים האזרחיים של תומכיה).

צה"ל הפגין רמת לחימה גבוהה אבל סבל מהחסרונות שבהם לוקה צבא סדיר הלוחם במיליציות חמושות בתוך שטח בנוי. על-כך יש להוסיף גם מידה מסוימת של שאננות בתחילת המערכה (בעיקר בכל הקשור במיגון הכוח ובאי הפנמת הסיכונים גם בשטחנו).

העימות עם החמאס המחיש את הכלל שאין התגברות על טרור ללא השמדה טוטאלית של אנשי הטרור. אין די בפגיעה בעמדות שיגור, במתקני ייצור אמל"ח, במפקדים ובחלק מהלוחמים. הכנעת ארגוני טרור אפשרית רק כאשר מושמד מירב הכוח של הארגון וזה לא קרה במבצע "צוק איתן".

אין ספק שתוצאות הלחימה מהוות ניצחון תודעתי של החמאס. הם הצליחו להבריח מיליוני ישראלים למרחבים מוגנים, איימו על נתב"ג והשביתו את התעופה, גרמו לפינוי יישובים ופגעו בכלכלה. החמאס יכול לטעון בצדק שהוא השיג מה שאף צבא ערבי לא השיג במלחמה נגד ישראל. לא בכדי, החמאס העלה דרישות הנראות בעיני ישראל הזויות: "הסרת המצור", בניית נמל ימי ונמל תעופה וקבלת מאחז בגדה המערבית. הוא לא היסס לירות עד הרגע האחרון לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה ואף התיימר להחליט מתי ישובו תושבי הדרום ליישוביהם.

האוכלוסייה ברצועת עזה סבלה פגיעות קשות מאוד. רבים נעקרו מבתיהם אך רבים אחרים אל צייתו לקריאות צה"ל להתפנות וכך הקשו על פעילותה הצבאית של ישראל. אין ספק שהאוכלוסייה הפלשתינית ברצועה הפגינה כושר סבל בלתי רגיל. היא לא התקוממה נגד חמאס כי חששה מתגובתו האלימה של הארגון אך גם משום שהורגלה להאשים את ישראל בכל צרותיה.

ביקורת על התפקוד של צה"ל אין בה כדי להקל ראש בהקרבה של החיילים והמפקדים בכל הדרגות. המטרה היא להצביע על דברים שאותם יש ללמוד ולשפר.

אני מעריך שהדרג המדיני והדרג הצבאי הופתעו ממהלך המבצע, מהתמשכותו, מהקשיים שהתעוררו במהלכו ומתוצאותיו הצבאיות. צה"ל ידע לשלב יכולות של הזרועות האווירית, היבשתית והימית. אני מניח שזרועות המודיעין ידעו לשלב מאמצים ויכולות והמערכת פעלה כמכונה משומנת. עם זאת, למעט הפגיעות במספר בכירים בסוף המערכה, לא ראינו מבצעים מיוחדים מרשימים במהלכה. מבצעי הסיכול הממוקד היו מעטים מדי ומאוחרים מדי. הרושם הכללי היה שהצד הישראלי מתנהל בכבדות, ללא יוזמות בולטות או מבצעים יצירתיים במיוחד. כאמור, בתחילת המערכה מספר אירועים אף הצביעו על שאננות מסוימת.

עצם חפירת המנהרות על-ידי חמאס הייתה ידועה במערכת הביטחון ואפילו לכל אזרח במדינה. אני מעריך שהמידע על מספר המנהרות, פריסתן בשטח ועומק חדירתן לשטחנו לא היה שלם, ובמיוחד לא הופנמה המשמעות האסטרטגית של המנהרות. לא בכדי נושא הריסת מערך המנהרות הפך לפתע למטרה של המבצע (תוך כדי המבצע) כשרוב המאמץ הישראלי הושקע במשימה זו. שוב הוכח שאיסוף מודיעין והעברתו למקבלי ההחלטות אינו מחסן מפני הפתעות, במיוחד לגבי המשמעויות של המידע.

נושא שולי אך מטריד הוא נושא האספקה לחיילים שהשתתפו במערכה. יש אומנם ערך חינוכי ולאומי לכך שאזרחים מעבירים מוצרי היגיינה, לבוש תחתון, גרביים ודברי מתיקה לחיילים אך עד עתה סברתי שזהו תפקידו של מערך האספקה של הצבא. חיילי צה"ל אינם קבצנים ומן הראוי היה שצה"ל ירכוש את המוצרים הללו ויספקם לחיילים בשדה. קווי האספקה לא היו ארוכים ויש די מלאים למתן מענה לצורכי הצבא. לו הצבא היה מספק את המוצרים בעצמו לא היינו עדים למספר מקרים מכוערים של מעילה באמון האזרחים.

יש מי שרואה בהתנהלות המערכה ביטוי להגבלה של חופש הפעולה של הצבא או של חוסר רצון להילחם ולהקריב חיילים. חוסר הרצון להקריב חיילים, כמו גם החשש העמוק מפני חטיפות ו/או נפילה בשבי, מהווים בטן רכה של החברה הישראלית וגורם משתק בניהול מלחמות מגן. אין שום סיכוי להכריע את האויב כאשר השיקול המכריע הוא העדר רצון לאבד חיילים או חשש מנפילה בשבי.

מערכת "כיפת ברזל" היא הצלחה מדהימה, למרות שאיננה מספקת הגנה מוחלטת. הפער בהגנה מפני ירי מרגמות בלט לעיין וכאב במיוחד.
המערכה נגד החמאס מצביעה על הצורך להחזיק מלאים גדולים מאוד של אמל"ח התקפי (טילים אוויר קרקע) והגנתי (מערכות "כיפת ברזל" על כל חלקיהן). אסור לנו לסמוך על חידוש מלאים בעת לחימה, במיוחד לא מספקים חיצוניים. אלה לא יהססו להטיל הגבלות על אספקת אמל"ח וחלפים חיוניים לישראל גם בשעת מלחמה.

באשר למודיעין – רצועת עזה היא שטח אויב במאפיינים לא רגילים ולכן אין מנוס מחלוקת עבודה בין צה"ל/אמ"ן לבין שירות הביטחון הכללי (ובמידה פחותה גם המוסד). יש לבחון האם חלוקת האחריות כיום תקפה ומתאימה לצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל. יצדק מי שישאל את זרועות הביטחון כיצד קטאר, ח'אלד משעל ותחנת אלג'זירה, יכולים היו במשך שנים לבנות יכולות מבצעיות נגד ישראל, לגבות את החמאס ולנהל את המערכה נגד ישראל – ולצאת ללא פגע בתום חמישים ימי לחימה.

מבצע "צוק איתן" עורר את שנאת היהודים ברחבי העולם, בסיוען של תנועות הימין והשמאל הקיצוני ושל הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם. האנטישמים הסירו מעצמם כל מגבלה והתבטאויותיהם לא היו מביישות את שידורי התעמולה של גבלס.

ההתפרצות האנטישמית והאנטי-ישראלית הקצינה עד כדי פגיעה פיזית בקהילות יהודיות ברחבי העולם, גרמה להחרפת מסע הדלגיטימציה של ישראל, לוותה בביטויי הערצה להיטלר ובקריאה להשמדה של היהודים. התגובות הרופסות של ממשלות המערב מול השנאה לישראל וליהודים אינה מבשרת טובות.

האימה שאחזה בחלק מהקהילות היהודיות מסבירה את הפאסיביות שאפיינה אותן במהלך המערכה. הפגנות התמיכה בישראל היו מועטות ודלות, מעט אישים יהודים טרחו והגיעו לביקור בארץ ויהודי העולם הנמיכו פרופיל והתכנסו בבתיהם. לא ראינו זרם מתנדבים לישראל. השינוי הדמוגרפי במדינות המערב מוביל למסקנה שאין לסמוך על תמיכה פעילה של הקהילות היהודיות. להפך, מדינת ישראל צריכה לחשוב כיצד היא יכולה לסייע ליהודי הגולה בעת מצוקה.

ערביי ישראל הם אזרחי ישראל וחיילי צה"ל מקריבים את חייהם גם כדי להגן על ביטחונם. רוב ערביי ישראל מסתייגים מהטרור האיסלאמי אבל יש מיעוט בקרבם ששמח כל אימת שישראל נפגעת וסובלת אבדות ונזקים.

ערביי ישראל טוענים שהם אינם יכולים להירתם להגנת המדינה "ולהילחם באחיהם". הם אינם רוצים לנהוג כיהודי אירופה במלחמת-העולם הראשונה שמאות אלפים מהם התגייסו לצבאות המדינות שבהן נולדו וחיו. עשרות אלפי יהודים נפלו בקרבות ואיש מהם לא טען שהוא אינו מעוניין להתגייס כי גם בצד השני יש חיילים יהודים.

הטענה שערביי ישראל אינם רוצים להילחם באחיהם נלעגת, משום שהמלחמות האכזריות ביותר במזרח-התיכון הן אלה שנערכו בין הערבים עצמם. די להציץ במתרחש בסוריה, עירק ולוב כדי להבין את הצביעות שיש בטענות ערביי ישראל.

בעיה מיוחדת מציבים חלק מהמנהיגים הקיצוניים של המגזר הערבי שחותרים למעשה להחלשת המדינה ואף להכחדתה. אין ספק שאלה מובילים את האוכלוסייה הערבית לשבר שלא ניתן לתקנו ביחסיה עם הציבור היהודי. טוב יעשו ערביי ישראל אם יסלקו מעל פניהם את המנהיגות חסרת האחריות הזו ויפעלו באמת ובתמים להשתלבות בחברה הישראלית.

אזרחי מדינת ישראל נחשפו לסיוט ה"ברברת" כבר בתחילת המבצע. מומחים, ובהם רבים שהם מומחים בעיני עצמם או כאלה שכבר "פג תוקפם", התייצבו בהמוניהם בכל אולפן טלוויזיה והטביעו את הציבור בפרשנויות, בהערכות ובתחזיות, הדליפו מידע שאסור היה למוסרו, והכל על בסיס כותרות העיתון שהספיקו לקרוא לפני בואם לאולפנים. גם אנשי האקדמיה, חלקם מומחים להיסטוריה לא רלוונטית, פירשנו על ללא עכבות בנושאים עכשוויים, שבהם אין להם שום יתרון על הירקן שלי בשוק.