אינני זוכר מערכת בחירות שבה הציגו עצמם מתמודדים כה רבים כמועמדים להתיישב על כסא ראש הממשלה. באופן טבעי, המועמד הכי בולט הוא האיש המכהן בתפקיד הזה בשנים האחרונות. הוא רוצה להמשיך בתפקידו וטוען כמובן כי אין מתאים ממנו לתפקיד הכל כך אחראי. אלא שמולו ניצבים כוחות חזקים - בראשם חלקים גדולים מכלי תקשורת ההמונים - העושים כל מאמץ לסלק אותו מבית ראש הממשלה.

לענ"ד כבר הצליחו אותם כלי תקשורת, בסיוע לא מבוטל שקיבלו מראש הממשלה עצמו יש לציין, להשפיע על חלקים לא מבוטלים בציבור להסתייג (אם להשתמש בלשון עדינה) מראש הממשלה המכהן. ואת המציאות הזאת מנסים כעת למנף אלה שמתמודדים מולו על התפקיד הנכסף. אלא שריבוי המתמודדים מעיד כי המערכת כולה מצויה בבעיה.

מדברים רק על חומר

אין בדעתי לאמוד את סיכוייהם של המועמדים השונים. זה לא מעניין אותי וספק אם זה מעניין מישהו. מה שמעניין זה ש(לפחות בינתיים) לא שמעתי ממועמד כלשהו רעיון שיש בו משהו מעבר לעניינים הטכניים. לא שמעתי ממי מהם התייחסות לאיזשהו ערך, למהות כלשהי. הם מנסים לשכנע אותנו להצביע עבורם בנימוקים ובהבטחות שבמהותם הם טכניים, לא מהותיים. כמו למשל שיורידו את מחירי הדירות, יצמצמו את מספר העניים ועוד כאלה הבטחות. אבל עם כל החשיבות שמנסים לייחס לעניינים של רווחה, מחירי הדירות, קו העוני, גובה שכר המינימום וכדומה, לענ"ד הבעיות שלנו נמצאות במקום אחר לגמרי, בעצם ההגדרה שלנו את עצמנו. ומהמקום הזה צומחות הבעיות החברתיות, החינוכיות וכו' וכו'. כולל כמובן הבעיות הביטחוניות שמחריפות והולכות.

המועמדים מאמינים לעצמם?

למעשה, כל המועמדים מציעים לנו פחות או יותר את אותו הדבר והשאלה היא רק מי מהם יזכה להיות השליח שלנו. כל אחד מנסה לשכנע שהוא הטוב או לפחות המתאים מכולם. רק שאם מקשיבים להם בתשומת לב, אפשר להבחין שהם עצמם לא באמת מאמינים למה שהם מספרים לנו. אחת ההוכחות הבולטות לכך היא הסכם החילופין באמצע התקופה שנחתם בין שני מועמדים. ההסכם הזה מלמד שמלבד אגו מפותח מאד, זה לא באמת שיש להם מה להציע. אפשר להמשך בכיוון הזה אבל כאמור זה לא העניין שלנו. אנחנו טוענים שאף אחד מהם אינו מציע את מה שבאמת אנחנו זקוקים לו, חידוש החיבור לשורשים שלנו. כי זו הבעיה האמיתית היחידה של מדינת ישראל וגם של המועמדים לראשות הממשלה. שכן הניתוק מהשורשים הוא הגורם לכל הרעות החולות במדינה, מהשחיתות הגואה ועד מחירי הדירות.

מה עם הרוח?

יעקב אבינו הבין את זה היטב ולכן, בעת שהוא מתארגן לרדת למצרים לאחר שהתבשר כי: ...עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם... וכי יוסף מזמין אותו להצטרף אליו, אל בנו האהוב שגם התחייב כמובן לספק את כל צרכיו וצרכי משפחתו הגדולה, הוא אינו מסתפק בהבטחה הזאת של רווחה חומרית, הוא נוקט צעד משמעותי לשמירת הזהות של המשפחה לטווח ארוך (בראשית מו): [כח] וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. הוא כבר שמע מבניו אודות התוכנית ביחס אליו: [י] וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. יעקב כבר יודע שיוסף הוא השליט הכל יכול במצרים, האחים סיפרו לו זאת על-פי הנחיית יוסף: [יג] וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם; וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-אָבִי, הֵנָּה.

דאגה אמיתית לעתיד

אז יעקב אבינו יודע שמובטח לו ביטחון כלכלי, אפילו כשמדובר בשנים של רעב. מהבחינה הזאת אין לו בעיה עם הירידה למצרים, אין ספק ששם יהיה לו הרבה יותר קל מבחינה כלכלית. וגם איכות החיים שלו עתידה להשתפר פלאים בזכות העובדה ששוב יוכל ליהנות מקרבתו של הבן האהוב. אבל כל זה לא מספיק. הדאגה להמשכיות של בית יעקב בממד הרוחני ערכי, מנחה אותו לשלוח את יהודה כדי לְהוֹרֹת לְפָנָיו. מה פירוש לְהוֹרֹת לְפָנָיו? להורות זה במשמעות של הוראה, וזה מה שביקש יעקב, להכין מראש מקום שבו ילמדו תורה וממנו יצאו הוראות שיחייבו את כל בית יעקב. וגם לא נראה שהוא התלבט יותר מדי בשאלה על מי להטיל את השליחות לְהוֹרֹת לְפָנָיו; כי מכל בניו יהודה הוא היחיד שעמד בהצלחה בכל המבחנים שנקרו לו. לקח אחריות כמו גדול. וכאשר טעה במשהו, כמו במכירת יוסף למשל, לקח אחריות והוריד עצמו מתפקיד המנהיג.

בלי מסכות בבקשה

למעשה, במקביל ליוסף שהוא דמות מופת של צדיק במדרגה הכי עליונה שאפשר, יהודה הוא דמות מופת מזווית שנראית הפוכה לגמרי מזו של יוסף. הוא לכאורה איש פשוט שטועה כמו כל בן אדם, רק שאצלו אין מריחות. ברגע שמתברר לו כי טעה - הוא לוקח אחריות על הטעות. בשום מקרה לא מצאנו שיפיל תיק על מישהו, שיטען כי מישהו אחר הכשיל אותו. כמו למשל בסיפור שלו עם תמר; היא הייתה כלתו, אשת בנו עֵר. עֵר מת ויהודה הורה לבנו השני, אונָן, ליבם אותה. גם הוא מת ויהודה שלח את תמר לשבת אלמנה בבית אביה, לכאורה עד שיגדל הבן השלישי, שֵלָה ויוכל ליבם אותה, אבל שלה גדל והיא לא נקראה לשוב.

או אז הבינה שבדרך הרגילה היא לא תזכה ללדת ילדים למשפחה של יהודה, לכן היא התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה שבעצמו כבר היה אלמן כמה שנים. יהודה התפתה אבל לא היה לו במה לשלם לה באותו רגע.

למנהיג אין זכות לשתוק

תמר הסכימה שישלם מאוחר יותר בתנאי שישאיר ערבון (פרק לח): [יח] וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. יהודה עמד בדבורו ושלח את התשלום המוסכם, אבל החיפושים אחר הגברת לא הניבו תוצאות, כי תמר הסירה את התחפושת ושבה אל בית אביה. חלפו שלושה חודשים ויהודה מתבשר: ...זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; היא הייתה בת של כהן ויהודה היה שופט בכיר; והתקנות קבעו כי בת כהן שזנתה תומת בשרפה. לכן: ...וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. בדרך לביצוע גזר הדין ביקשה תמר לשלוח מסר ליהודה, והמסר היה: ...לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. יהודה יכול היה לשתוק, תמר תישרף ואיש לא ידע דבר. אבל הוא לא ניצל את זכות השתיקה, הוא הודה ובפומבי: צָדְקָה מִמֶּנִּי.

מנהיג שיהיה ראוי להזדהות

יוסף הוא המנהיג הכל יכול של מצרים ולפחות לכאורה אין שום ספק שיעשה מצידו את כל הדרוש כדי שחיי יעקב יהיו נוחים בארץ גושן.

אבל יעקב אינו מסתפק בכך והוא שולח את יהודה להכין תשתית מתאימה לשהות ממושכת של בית יעקב שם. מסתבר שיעקב ידע כי יוסף, למרות היותו דמות מופת נצחית, הוא אינו מהווה דמות שניתן לחקות אותה, הוא יחודי. הרי ידוע שאנשים נוטים להזדהות עם מי שבחרו בו כמנהיגם; אז עם יהודה, שלפעמים טועה אבל תמיד מודה ופועל לתקן, אפשר וגם רצוי להזדהות. עם יוסף הרבה יותר קשה לאנשים מן השורה להזדהות, כי הוא אינו טועה.

מתח תמידי קיים בין הדרך של יהודה ובין זו של יוסף; ובמהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו המתח הזה בא לידי ביטוי קיצוני בחלוקת העם והארץ לשתי ממלכות, מלכות יהודה ומלכות אפרים (בן יוסף).

תלוי בזווית הראיה

המפגש הישיר הראשון בין שני האחים ושתי הדרכים האלה מתחולל בפתיחת פרשת השבוע שלנו (פרק מד): [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. מעניין מאוד יהיה להתבונן במפגש הזה מזוויות הראיה השונות. יהודה כמובן אינו מכיר את יוסף. הוא חושב רק שמולו עומד השליט בפועל של ארץ מצרים. יוסף מצידו מכיר את יהודה; ועם היותו שליט מצרים הוא גם קשוב מאוד לדברי אחיו.

ויש גם את זווית הראיה של המתבונן מן הצד, שלנו; מה בעצם קורה כאן, מהו השורש הרוחני ומהי התכלית של כל הסיפור הזה? אז אומנם לנו יש את היתרון של ידיעת כל ההמשך, של מה שקרה מאז המפגש הזה ועד בכלל, אבל האם אנחנו מסוגלים לזהות את התכלית? חוששני שהתשובה שלילית, כי עבורנו מדובר בסיפור מן העבר הרחוק מאוד ובלי קשר להווה.

לחשוב על טובתו של יהודי שני

אבל כמו שאנחנו מרבים להזכיר במסגרת הזאת, התורה היא נצחית בכללה ובפרטיה. והעובדה שאנחנו קוראים את הסיפור הזה בכל שנה בתקופה הזאת, אינה מיישנת אותו חלילה, היא מחייבת אותנו לחפש את המסרים המוצפנים בו עבורנו נכון להיום. אז על מסר אחד עמדנו כבר, על ההכרח לדאוג, לפני כל דבר אחר, לבית שבו ילמדו תורה וממנו תצא הוראה לכל ישראל. והמסר השני מצוי בשם הפרשה: וַיִּגַּשׁ.

ההגשה הזאת כללה מוכנות לכל התפתחות, אבל המטרה הגלויה שלה הייתה לשחרר את בנימין כדי למנוע צער מיעקב אבינו. מסירות הנפש של יהודה להשגת המטרה הזאת, עד כדי הצעה: [לג] וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. השיבה את האחדות לבית יעקב ובדרך אגב גם מאפשרת לנו להבין טוב יותר מדוע דוקא ממנו יוצא המלך המשיח שיגאל אותנו בקרוב ממש.