כבוד יושבת-ראש הכנסת, חברי, חברותי, חברי הכנסת, חיילים, חיילות, מכובדי כולם, שלום. אם מישהו היה אומר לי לפני שישה שבועות, ועוד שש שעות, של דחיית מועד נאום הבכורה, שסוף-סוף הייתי מגיע לפה, הייתי מתקשה להאמין. אבל יותר חשוב מזה: אם מישהו היה אומר לי לפני כ-45 שנה, כאשר האוטובוס הוריד אותי בכניסה לקיבוץ גן-שמואל, בכניסה של הקיבוץ, בתוך האבק הזה, עם תרמיל על הגב, שיום אחד אני אעמוד פה ואשא נאום בכורה כחבר הכנסת ה-20, הייתי באמת מתקשה להאמין. אז הייתי בן 15 בלבד. הייתי המתנדב הצעיר ביותר בכל הקיבוצים בארץ. הייתי צעיר בשנתיים - בשנתיים - מהגיל שאישרה התנועה הקיבוצית למי שרצה להתנדב, כי אני, גם בגיל הזה, פשוט לא הייתי מוכן לחכות. דווקא בישראליות טיפוסית התעקשתי יום-יום, בתחנונים, עד שהם ויתרו ונתנו לי להגיע.
