שלושה סלעי מחלוקת בכינון חוקה

כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס,
כבוד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט,
כבוד נשיאת בית המשפט העליון הגברת דורית ביניש,
חברי הכנסת לשעבר ובהווה,
אורחים יקרים,


אפתח בתפילה: אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך. חזק את ידי מגני ארץ קודשנו, והנחילם אלוהינו ישועה ועטרת ניצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה.

בט"ו באב תשמ"ד, אוגוסט 1984, כאן, באולם המליאה, בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת ה-11, התחייבתי לראשונה, כאחד מחברי הכנסת הצעירים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולקיים באמונה את שליחותי כחבר הכנסת.

מעמד מרגש זה חרות היטב בזיכרוני, כאילו אירע אתמול. מאז חזרתי על התחייבות זו עוד שבע פעמים רצופות, והנה היום, מתוקף היותי הוותיק בחברי הכנסת, אני מחייב בהצהרת האמונים את עמיתיי, ובכללם חברי כנסת צעירים שזו להם תקופת כהונה ראשונה.

לפני פתיחת הישיבה שאל אותי אחד הח"כים החדשים אם גם היום, בפעם השמינית, אתרגש לקראת טקס ההשבעה, כמוהו וכמו בני משפחתו היושבים ביציע האורחים.

שאלתו הזכירה לי יולדת שהובהלה לחדר הלידה - ללידה השמינית שלה, וכשנשאלה אם היא מתרגשת, השיבה: "כן, מתרגשת, אבל אתם יודעים מה? בפעם הראשונה התרגשתי הרבה יותר...".

הכנסת מציינת בימים אלה, סמוך לישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת השמונה עשרה, גם את יום הולדתה ה-60. יש סיבות טובות לחגיגה הדמוקרטית, אבל אסור שטקסים ונאומים חגיגיים יסתירו את כישלוננו, כישלון חברי הכנסת הותיקים מאז ימי הכנסת הראשונה ועד לכנסת ה-17, הכישלון שנכשלנו 17 פעמים - הכישלון לבצע את המשימה הלאומית החשובה ביותר שהכנסת קיבלה עליה: הכישלון לכונן חוקה למדינת ישראל.

דרושות אחדות לאומית אמיתית ושעת רצון משותפת לכולנו כדי שנמלא את חובתנו למדינה ונעניק לה חוקה, כלי חיוני שיש בו כדי להעצים את האזרח, את החברה ואת המדינה.

האחדות הלאומית הנדרשת מאתנו אינה מתבטאת בהסכמות בדבר חלוקת התיקים ומנעמי השלטון. האחדות הלאומית בהקשר של חוקה גם אינה מחייבת תמימות דעים או ויתור על עמדות ערכיות. האחדות הלאומית הנדרשת מאתנו היא היכולת לקבל על עצמנו כללי משחק מוסכמים, כללי משחק שכולנו נהיה כפופים להם - הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט ותושבי המדינה.

אני נמצא כאן עם כל חברי הכנסת השמונה עשרה ושואל את עצמי: האם נצליח להשלים את מפעל החוקה בכנסת הנוכחית? האם נצליח לפרוע את חוב הדורות שהכנסת חבה למדינה ולאזרחיה?

כיצד נוצר חוב זה? בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נקבע כי השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה יפעלו על בסיס חוקה שתקבע אספה מכוננת. קביעה זו בהכרזת העצמאות נשענה על החלטת האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית.

בט"ו בשבט תש"ט, 1949, התכנסו הצירים שנבחרו לאספה המכוננת לישיבת הפתיחה. יומיים בלבד לאחר מכן הם קיבלו החלטה דרמטית - הם החליטו כי האספה המכוננת תסיים את כהונתה בלי לכונן חוקה וכי האספה המכוננת תהיה לבית המחוקקים הקבוע של מדינת ישראל ותיקרא הכנסת הראשונה.

יש הטוענים כי ההחלטה בדבר הקמת הכנסת התקבלה ללא סמכות, שהרי העם שלח צירים לאספה המכוננת לכונן חוקה, והנה הנבחרים לא מילאו את שליחותם!! הם לא כוננו חוקה, וגם לא החזירו לציבור שולחיהם את המנדט שבשמו נבחרו. במקום זאת הם הכריזו על עצמם חברי הכנסת בלי שנבחרו להיות כאלה.

המסע המפותל לכינון חוקה בישראל נמשך מאז ועד היום. כל חבר כנסת בכל כנסת וכנסת חייב לראות את עצמו כאילו הוא ציר באספה המכוננת ועליו לשלם את החוב שחבה הכנסת לאספה המכוננת ולאזרחי המדינה ולקיים את ההתחייבות לכונן חוקה.

במסגרת דיוני ועדת החוקה הגענו להסכמות רבות, אולם גם נתגלעו חילוקי דעות בנושאים שונים.
בשלושה נושאים התעצמו חילוקי הדעות והיו לסלעי מחלוקת.

סלע המחלקת הראשון הוא זהותה הלאומית של המדינה ומעמד המיעוטים בה.

תכלית הקמתה והגיון קיומה של מדינת ישראל נובעים מזכותו הטבעית הבלתי-מעורערת של העם היהודי להקים בית לאומי, מדינה יהודית ריבונית, בארץ-ישראל. העם היהודי, שהיה מיעוט בארצות גלותו, מחויב לשמור על זכויות המיעוטים במדינתו, כדברי זאב ז'בוטינסקי בשנת 1923:
"הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון הזכויות.
לעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו".

במסעותיי בארץ לכינון החוקה ביקרתי בין השאר בחיפה ובסח'נין. פגשתי קבוצות של אזרחים ישראלים ערבים, ולא אכחד - הפערים גדולים. גדולים מדיי. יש הטוענים שלא ניתן לגשר על הפערים ולכונן חוקה משותפת עם ערביי ישראל. אני שואל: האם נעשה ניסיון רציני בשני הצדדים
לקיים דיאלוג על חוקה? דווקא החוקה היא אמצעי להבטיח לאזרחי ישראל הערבים מסגרת שוויונית שבה יחיו כאזרחים נאמנים, גאים במורשתם, בתרבותם ובשפתם.

אסור לנו לנהוג כבנות יענה ולחשוב שאם נימנע מלחפש פתרונות - הבעיות תעלמנה מעצמן.
השלום עם שכנינו הערבים חשוב; השלום בתוכנו, בין כל אזרחינו, חשוב ודחוף הרבה יותר.

סלע המחלוקת השני נובע מהקשר שבין הדת למדינה, בין חוקתו של העם היהודי לחוקתה של מדינת ישראל. בפרקי אבות נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (מסכת אבות).
חוקת העם היהודי, שניתנה במעמד הר סיני, עברה מדור לדור אלפי שנים, גיבשה את עמנו ושמרה עליו בתנאים ובתלאות שעמים אחרים לא שרדו.

אהרן דוד גורדון, מבשר רעיון העבודה העברית, אבחן: "דתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל אברי רוחנו הלאומית,
ורוחנו הלאומית מובלעת בכל אברי דתנו, עד כי לא רחוק לאמור כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית ולא לחנם התקיימנו בכוחה עד היום".

החוקה הדתית של העם היהודי שמרה על קיומו הלאומי, אולם לא ניתן לכונן במדינת ישראל חוקה יהודית דתית בלי לפגוע בזכויותיהם של מי שאינם יהודים או בזכויותיהם של יהודים שמבקשים לקיים חיים חופשיים מדת. המתח המוגזם בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים
יכול להיות מופג בפשרה חוקתית, שבמסגרתה הדתיים ישלימו עם העובדה שחוקתה של מדינת ישראל אינה יכולה להיות זהה לחוקתו של העם היהודי. החילונים מצדם יקבלו את האבחנה של א"ד גורדון בדבר השילוב בין הדת ללאום, וישריינו בחוקה מעמד לערכים לאומיים דתיים כמו השבת, מועדי ישראל וכשרות, ויגלו סובלנות לטיפוח מוסדות ותרבות תורניים.

סלע מחלוקת שלישי הוא שיטת הממשל. בשנה השישים ואחת של מדינת ישראל, הפוליטיקה הישראלית עסוקה בהרכבת קואליציה להקמתה של הממשלה השלושים ושתיים בתולדות מדינת ישראל. כהונתה הממוצעת של ממשלה בישראל נמשכת פחות משנתיים. לאחר הקמת הממשלה כל ראש ממשלה נאלץ להשקיע מאמצים אדירים לתחזק אותה מול כנסת שמאיימת להפילה בכל יום שני.

על מערכת היחסים הלקויה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת אין צורך להכביר מלים.

הפוליטיקה הישראלית נמצאת בנקודת שפל; הציבור מאבד אמון בנבחריו, בשריו ובשופטיו. כך אי-אפשר לנהל מדינה! דרוש שינוי חוקתי. עלינו לעצב מחדש את מערכת הבלמים והאיזונים

בין רשויות השלטון. הכנסת צריכה להשקיע פחות מאמצים במאבקים להפיל את הממשלה או להגן עליה, ולהתמקד יותר בעבודת חקיקה, בבקרה על הממשלה ובדיונים בשאלות של מדיניות.

יש להעניק לממשלה יותר יציבות ולהעצים את כוח משילותה, אבל בזהירות!!! במקביל לצעדים האלה עלינו לשריין את זכויות האזרח והאדם מפני שימוש לא ראוי בסמכויות השלטון. בחוקה יש לתחום בקווים ברורים יותר את הגבולות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

חשוב גם לשנות את שיטת הבחירות, כך שהציבור יוכל לא רק לבחור במפלגה שהוא מעדיף אלא גם להשפיע על הרכבה הפרסונאלי. ככל שנעודד יותר אחריותיות של הנבחר כלפי הבוחר, כך נקבל בתמורה יותר אמון של הבוחר בנבחר.




מכובדי, החוקה היא אמצעי חיוני ויעיל להעצמת האזרח, החברה והמדינה.

אזרח שזכויותיו מוגנות וכתובות עלי ספר הוא אזרח נאמן, שיש לו אינטרס לשמור על החוקה ועל המדינה שמאפשרות לו למצות את כישוריו ולהגשים את שאיפותיו. חברה המורכבת מקבוצות שונות זקוקה לחוקה שתעניק לכל קבוצה ייחודית את היכולת לשמר ולפתח ערכים קולקטיביים - תרבותיים, חברתיים ודתיים. העצמת האזרח ובניית חברה ישראלית רב-תרבותית עם חוקה משותפת הן הערובה לבניית מדינה חזקה ובטוחה.

עמיתיי חברי הכנסת השמונה עשרה, אתגר החוקה כולו נתון בידינו, בידינו בלבד. אם רק נרצה ונתאמץ - נצליח. נצליח לפרוע את החוב! נצליח להעצים את היחיד ואת החברה, נפתח פרק חדש בחיי המדינה, נצליח לשפר את היחסים בינינו לבין הציבור ונפיח רוח של תקווה, של שינוי לטובה - נעניק חוקה למדינת ישראל.

פתחתי בתפילה ואסיים בברכה, במקורותינו נאמר כי בשעה שבית המקדש ניצב בהר המוריה בירושלים נהגו משמרות הכהונה ששירתו בו להתחלף ביניהם. אנשי המשמר היוצא בירכו את
אנשי המשמר הנכנס במילים אלה: "מי ששיכן את שמו בבית הזה ישכן ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות" (משנה תורה לרמב"ם)

אחתום את דבריי בטקס זה, חילופי המשמר של משכן הדמוקרטיה הישראלית, באותה ברכה עתיקה: מי ייתן והשוכן במרומים ישכין בבית הזה אחווה, שלום ורעות.