הדבר הטוב ביותר שניתן להגיד על פגישת הפסגה הכושלת בין דונלד טראמפ לבין קים ג'ונג-און – כותב (יום ה', 28.2.19) אדוארד ליוס, הפרשן הבכיר של פייננשל טיימס בארה"ב – הוא שבעקבותיה העולם אינו מקום מסוכן יותר. קים ישמר את יכולתו הגרעינית וארה"ב תשמר את העיצומים.

זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. השניים עלולים היו לחזור לעלבוני המלחמה שעד לפני שנה איימו על העולם. אבל ביטול טקס החתימה מבליט את חולשות הדיפלומטיה של טראמפ. בדרך כלל, מנהיגים לא קובעים פגישות כאלו ומותירים לרגע האחרון את ההחלטות הגדולות. הם מותירים לכפופים להם לעשות מראש את רוב העבודה. אבל טיפוח דיפלומטיה אינו מה שטראמפ עושה. יש לו אמונה על-אנושית ביכולתו לבצע עסקות בלתי אפשריות. כתוצאה מכך, הוא יצא מ-הנוי בלי כלום.

מה הלאה? הסכנה היא, שכעת נהנה קים מההכרה העולמית שהוא רוצה ויכול לחכות לסיום נשיאותו של טראמפ. בשנה הראשונה לכהונתו של טראמפ, הוא כינה את קים "איש הטילים הקטן", והלה השיב ב"הולך בטל" – והמשיך לשדרג את יכולותיה הקטלניות של קוריאה הצפונית בסדרה של פרובוקציות גרעיניות ובליסטיות. ואז המטוטלת נעה לקצה השני: "התאהבנו", אמר טראמפ. הוא האמין, שבאמצעות פגישה גרידא הוא יוכל להשיג את מה שלא השיגו קודמיו: התחייבות של קוריאה הצפונית ל"פירוז גרעיני מלא". התברר שזהו חזיון תעתועים.

כל הלחץ מוטל כעת על טראמפ. ייתכן שהוא יסכים לפסגה שלישית. הוא מושקע מדי בשביל לעזוב לתמיד. זו הרי אמור להיות ההישג הגדול שלו בתחום מדיניות החוץ. רוב פעולותיו האחרות היו פירוק עסקות; קוריאה הצפונית היא היצירה המקורית היחידה שלו. השאלה היא האם יש לו סבלנות או אפשרות ריאלית לשכנע את קים לעשות מה שאין לו כל כוונה לעשות. הסיכויים אינם טובים, סבור ליוס.

בשנה האחרונה ביקר קים בסין ארבע פעמים, לאחר אפס ביקורים בחמש השנים הקודמות. המאזן שלו השתפר בהרבה מאז שטראמפ נכנס לתפקידו. קוריאה הצפונית היא כעת מעצמה גרעינית דה-פקטו, המקיימת פגישות פסגה שגרתיות עם מעצמת-העל העולמית. בה בעת, הוא התקרב בהרבה למעצמת-העל העולה, סין. וקים השיג את כל זה בלי לשלם דבר.

גם בפסגה הנוכחית, לא גינה טראמפ את התנהגותו של קים בתחום זכויות האדם. הוא נותן אמון מלא בדבריו של קים, לפיהם לא ידע על מצבו החמור של הסטודנט האמריקני אוטו וורמבייר, אשר מת ב-2017 אחרי מאסר ארוך בפיונגיאנג. טראמפ גם הודיע שלא יחדש את התמרונים המשותפים לארה"ב ולקוריאה הדרומית – עוד ניצחון קטן של קים.

קרן האור היא שפרס נובל לשלום יישאר מחוץ להישג ידו של טראמפ. אם הוא רוצה להפוך את העולם למקום בטוח יותר, עליו להקדיש יותר תשומת לב לעימות המסוכן בין הודו לפקיסטן. לרוע המזל, יש לטראמפ מעט מדי דיפלומטים שיכולים לסייע לו להרגיע את המצב. לארה"ב אין שגריר קבוע בפקיסטן, אין עוזר לשר החוץ לענייני דרום אסיה ואין שגריר קבוע באו"ם. דיפלומטיה מצריכה מישהו שיטפח אותה. טראמפ לומד בדרך הקשה שאינו יכול לסמוך על עצמו.