זהו משולש האהבה של הפוליטיקה הגלובלית, המתנהל מאז מלחמת העולם השנייה: ארה"ב-רוסיה-סין. הברית הסובייטית-סינית קרסה אחרי מותו של יוסף סטלין, ריצ'רד ניקסון ביקר בבייג'ינג ב-1972 ומיכאיל גורבצ'וב הפשיר את היחסים איתה בשלהי ימיה של בריה"מ. הזוג הנוכחי,
ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג, הידקו את יחסיהם אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. מי שנותר לבדו, שילם מחיר צבאי ודיפלומטי.
אקונומיסט טוען, שכיום המצב שונה. למרות שארה"ב מבודדת את עצמה, רוסיה היא זו שמשלמת את רוב המחיר משום שסין שולטת בכל היבט של היחסים בין השתיים. מה שנראה היה כתרגיל מבריק של פוטין להעצמת כוחו מול המערב, מתברר כמלכודת ממנה רוסיה מתקשה להיחלץ. נכון, רוסיה עודנה מעצמה גרעינית בעלת יכולת צבאית ניכרת, אך היא נעשית במהירות תלויה בשכנתה הענקית. סין היא שוק חיוני לייצוא הרוסי וגם מקור בלעדי לרכיבים לתעשיית הנשק הרוסית, והיואן תופס מקום הולך וגדל בסחר החוץ הרוסי.
סין מרגישה מצוין במצב הזה. היא רוצה ידידות מתמשכת עם רוסיה, ולו כדי להבטיח את גבולה הצפוני, ומוסקבה היא גם שותפה מתאימה במסע של בייג'ינג נגד רעיונות חופש האדם והדמוקרטיה מבית מדרשו של המערב. פוטין יכול להצביע על כמה סיבות לברית עם סין, מעבר לעוינות לליברליזם: היא החלופה המשמעותית היחידה לשוקי המערב שנסגרו בפני רוסיה במסגרת העיצומים עליה, היא גיבתה את פעילותה בסוריה והיא מציגה דוגמה מוצלחת של קפיטליזם ממלכתי.
אבל פוטין טועה – סבור אקונומיסט. בתור התחלה, הגרסה הרוסית לקפיטליזם ממלכתי היא שחיתות ממוסדת המאפשרת לו עצמו לגנוב מהמדינה ככל העולה על רוחו – וזו אחת הסיבות למיעוט ההשקעות הסיניות ברוסיה. יש גם סתירה בין רצונו של פוטין לשקם את הגדולה הרוסית לבין התפקיד המשני שהוא נאלץ לשחק מול סין. ואם משטר פוטין ידכא את האזרחים באמצעות טכנולוגיה רוסית, הוא יגביר את העוינות גם כלפיו וגם כלפי שותפיו.
האם המערב צריך לנסות ולהפריד בין רוסיה לסין בטרם יהיה מאוחר מדי, על-ידי חיזור אחרי מוסקבה? הרעיון הזה יקסום לאלו הסבורים שרוסיה חשובה מכדי לבודד אותה, אבל הם במיעוט. ארה"ב אינה מושפעת מברית פוטין-שי כפי שהייתה מושפעת אם היינו עדיין במלחמה הקרה, שכן עם
דונלד טראמפ בבית הלבן – ממילא אין לארה"ב אסטרטגיה גלובלית של ממש.
מעבר לכך, להשפעה הסינית על רוסיה יש גם יתרונות. מעצמה שוקעת וכועסת כמו רוסיה היא מסוכנת, ועלולה להתפתות לנצל את שארית כוחה – למשל על-ידי תוקפנות מול בלארוס או בהחייאת החששות הישנים מפני התפשטות סינית לסיביר. אבל לסין אין חשק למשברים בינלאומיים, אלא אם כן הם לטובתה; כשותף של רוסיה, היא מהווה כוח מרסן מפני יצירת משברים כאלה. לכן, סבור אקונומיסט, הדבר הטוב ביותר שיכול המערב לעשות הוא לחכות בשקט. במוקדם או במאוחר פוטין לא יישב בקרמלין, ויורשו יפנה שוב לעבר המערב. באותה נקודה תזדקק רוסיה מאוד לסיוע מערבי, ואז יהיה על היושב בבית הלבן לחקות את ניקסון – אך הפעם בנסיעה למוסקבה.
