גבר סעודי המבקש לגרש את אשתו, צריך רק לומר לה "מגורשת" שלוש פעמים והסיפור נגמר. קשה יותר לנתק קשרים דיפלומטיים, אולי למרבה המזל. היחסים בין ארה"ב לסעודיה מצויים בשפל חסר תקדים מאז קיצוץ תפוקת הנפט בידי אופ"ק+ ומחוקקים דמוקרטיים מבקשים להפסיק את השותפות בת 77 השנים. מדינות המפרץ מצידן נפגעו ממה שהם רואות כטון אמריקני מתנשא.
כמו בכל מערכת יחסים, חלק מהדיבורים הכעוסים הם רק דיבורים. אבל נתק מוחלט הוא בלתי סביר בדיוק כמו האפשרות שהצדדים יסכימו להתנשק, סבור אקונומיסט. עסקת נפט תמורת ביטחון עיצבה את היחסים במשך עשרות שנים, היא נחלשה אך איש אינו יודע מה יבוא במקומה. הנישואין הבלתי-מאושרים יימשכו עוד שנים.
סעודיה טוענת שקיצוץ התפוקה הוא החלטה טכנית בשל הבלגן בשוק הנפט והירידה בביקוש מצד המדינות העשירות. מבחינת ארה"ב זוהי בגידה לאחר שהנשיא ג'ו ביידן נאלץ לבצע פניית פרסה, לבקר בסעודיה ולהיפגש עם מוחמד בן סלמאן העומד מאחורי רצח העיתונאי תושב ארה"ב ג'מאל חאשוקג'י. במקום להעלות את התפוקה, הסעודים מובילים את הפחתתה ובכך – טוענת ארה"ב – הם מתייצבים לצידה של רוסיה. חלק מן הדמוקרטים אפילו טוענים שמטרתה של ריאד היא לסייע לרפובליקנים בבחירות האמצע; מבחינת מדינות המפרץ זוהי טענה אבסורדית.
מפיקות הנפט האחרות התייצבו לצידה של סעודיה. בחריין וכוויית, חברות אופ"ק+ ובעלות בריתה של ארה"ב, הבהירו שתמכו בקיצוץ. אפילו איחוד האמירויות, שלעיתים קרובות חולקת על מדיניות הנפט של סעודיה, הודיעה פומבית על תמיכתה. האיחוד שלח איתות ברור עוד יותר כאשר נשיאו, מוחמד בן זייד, נפגש לפני שבועיים עם ולדימיר פוטין. לדברי האמירויות, הנושא היה אפשרות לשלום באוקראינה; הפגישה לא הניבה דבר, אך עצם קיומה היה רב-משמעות.
מנהל נפט מהאמירויות אמר החודש, כי התגובה האמריקנית מזכירה את העידן הקולוניאלי. אקדמאי מקומי אומר כי על הדמוקרטים להתעורר ולהבין שמדינות המפרץ מוכנות לומר "לא" לוושינגטון. פרשן המקורב למשפחת המלוכה העיר, כי סעודיה יכולה לפרוש מאופ"ק ולהקים ארגון משלה עם עוד שתיים-שלוש מדינות, ואז השפעתה תהיה גדולה עוד יותר.
המשבר הנוכחי נובע מאי-הבנה הדדית, טוען אקונומיסט. הדמוקרטים שוב אינם מסתפקים באספקת נפט אמינה, אלא רוצים אותה במחיר נמוך. מדינות המפרץ רוצות הגנה פעילה יותר – לא רק הבטחת המעבר במיצרי הורמוז, אלא גם כניסה לפעולה כאשר הן מאוימות בידי אירן ושלוחיה. כשלונותיה של ארה"ב בעירק ובאפגניסטן לא הגבירו את האמון בה, בלשון המעטה. שני הצדדים אינם מוכנים לוותר: הסעודים ושכניהם לא יוותרו על מיליארדי דולרים כדי לסייע לביידן לזכות בעוד קולות; רוב האמריקנים מעדיפים להתרחק מהמזרח התיכון אחרי שני עשורים הרי אסון, וגם הרפובליקנים בהנהגת דונלד טראמפ אינם להוטים להגן על מדינות המפרץ.
למרות תסכולן מארה"ב, למדינות המפרץ אין חלופה טובה. רוסיה אינה יכולה להגן עליהן ולספק להן נשק, ודאי כאשר היא שקועה בבוץ באוקראינה ונתונה תחת עיצומים כבדים. סין שותפה טובה יותר ואינה מנדנדת על זכויות אדם, אבל אין לה עניין בהגנה על מדינות המפרץ. הן רוסיה והן סין מיודדות עם אירן, הארכי-יריב של מדינות אלו. וכך ארה"ב ומדינות המפרץ תקועות זו עם זו, לפחות בינתיים. הן יכולות להיות חלוקות עד מאוד בנוגע לנפט ואוקראינה; עסקת נפט-ביטחון שוב אינה בסיס איתן ליחסיהן; אבל אין להן מישהו אחר.
