ירידת האוכלוסייה בסין היא בעיה קשה

אוכלוסיית סין הצטמצמה בשנה שעברה, לראשונה מאז "הזינוק הגדול קדימה" ההרסני של מאו בשנות ה-1960. יותר מדויק לומר, מעיר פול קרוגמן בניו-יורק טיימס, שסין הודיעה לראשונה על ירידה במספר תושביה; רבים מפקפקים בנתונים הרשמיים שלה. השאלה הנכונה, למשל, איננה "מדוע כלכלת סין צמחה ב-7.3%" אלא "מדוע ממשלת סין בחרה לומר שזה 7.3%".

מכל מקום, ברור שאוכלוסיית סין הגיעה לשיא או תגיע לשם בקרוב; הניחוש הטוב ביותר הוא שהמספר נמצא בירידה כבר מספר שנים. אבל מדוע שזו תהיה בעיה? הרי בשנות ה-1960 וה-1970 חששו רבים שהעולם ניצב בפני משבר של אוכלוסיית יתר, סין הייתה אחד המוקדים של הבעיה והיא הנהיגה את מדיניות הילד האחד.

התשובה היא שירידה במספר התושבים יוצרת שתי בעיות גדולות לניהול הכלכלי, מסביר קרוגמן, וקשה לדעת האם סין מסוגלת להתמודד איתן. הבעיה הראשונה היא שאוכלוסייה יורדת היא גם אוכלוסייה מזדקנת, וכל חברה תלויה בכך שהצעירים יתמכו בזקנים. המימון לתוכניות הפנסיה והבריאות תלוי במשלמי המיסים בגיל העבודה, ואם יש יותר זקנים ופחות צעירים – נוצרת בעיית מימון קשה. הזקנים בסין תלויים בפנסיה הממלכתית, ומשמעות הזדקנות האוכלוסייה תהיה או הכבדה קשה על הזקנים, העלאה חדה של המיסים שמשלמים הצעירים או שניהם.

הבעיה השנייה היא שכדי להבטיח תעסוקה מלאה, יש לשמור על ההוצאה ברמה גבוהה די הצורך כדי להמשיך את העלאת התפוקה. לכאורה, פחות תושבים פירושו ירידה בצורך ליצור מקומות עבודה. אבל בפועל, הצטמקות של האוכלוסייה – במיוחד בגיל העבודה – משמעותה ירידה בהוצאות חשובות ובראשן ההשקעות. אם יש פחות עובדים, צריך פחות מפעלים ובנייני משרדים; אם יש פחות משפחות, צריך פחות בנייני מגורים.

התוצאה היא שחברה בה יורד מספר התושבים, נוטה לסבול מחולשה כלכלית. יפן היא דוגמה מובהקת: מספר תושביה בגיל העבודה הגיע לשיא באמצע שנות ה-1990, ומאז נאבקת המדינה עם דפלציה למרות ריבית נמוכה מדי. לאחרונה צצות בעיות דומות במדינות עשירות נוספות, למרות שהן נדחקו זמנית לשוליים בשל הקורונה והתפרצות האינפלציה. היפנים התמודדו היטב עם הבעיה, באמצעות הוצאות שהגדילו מאוד את החוב הציבורי, אך אין סימן שמישהו חושש מחדלות פרעון של יפן.

אבל יש סיבות טובות להיות ספקנים לגבי ההתמודדות עם הבעיה בסין, בה כוח העבודה מצטמק מאז 2015 – טוען קרוגמן. כלכלתה של סין אינה מאוזנת מזה זמן רב. מסיבות לא ברורות, מקבלי ההחלטות מנעו ממשקי הבית ליהנות ממלוא הפירות של הצמיחה המואצת, מה שהוביל לצריכה נמוכה יחסית. במקום זאת, סין מבססת את המשק על השקעות בהיקף גדול. בדרך כלל טוב להשקיע בעתיד, אך כאשר עלייה בהשקעות פוגשת ירידה באוכלוסייה, רוב ההשקעות מניבות תשואות שליליות. נכון להיום, המשק הסיני מתבסס על מגזר נדל"ן בגודל שלא יאמן והנראה כמו משבר פיננסי העומד להתרחש.

יהיה זה טיפשי להעריך שסין אינה מסוגלת להתמודד עם בעיותיה הדמוגרפיות, מדגיש קרוגמן. במבט לטווח ארוך, סין היא סיפור הצלחה מרשים במיוחד, כאשר הפכה בתוך כמה עשורים ממדינה מתפתחת ענייה למעצמת-על. מצד שני, הייתה תקופה בה נדמה היה שיפן עומדת להפוך למובילת הכלכלה העולמית – וזה לא קרה, מה שמלמד שביצועי עבר אינם מבטיחים דבר לגבי העתיד.

לא ברור עד כמה הבעיה הדמוגרפית תזעזע את סין, אך יש סיבות טובות לדאגה. יש אף המתארים את המצב בסין כדומה לזה ששרר ביפן לאחר הזינוק הכלכלי שלה, ובלי אותה מידה של חסינות חברתית שאפשרו לממשלה ולציבור ביפן לרכך את הנפילה. סין היא מעצמת-על עם מנהיג סמכותן ולעיתים תזזיתי. לכן, לא יהיה זה מוגזם להיות מודאג לגבי האופן בו יגיב אם הביצועים הכלכליים יהיו גרועים.