בשבוע שעבר חשף הנשיא ג'ו ביידן את הנשק האחרון במלחמה הכלכלית של ארה"ב נגד סין. כללים חדשים מפקחים כעת על השקעות בחו"ל בידי המגזר הפרטי, ואלו המכוונות לטכנולוגיות הרגישות ביותר בסין – ייאסרו. אקונומיסט מציין, כי השימוש בכלים שכאלו בידי אלופת הקפיטליזם העולמי, הוא סימן מובהק לשינוי הבסיסי במדיניות הכלכלית האמריקנית אל מול יריב אסרטיבי ומאיים.
במשך עשרות שנים היללה ארה"ב את הגלובליזציה של הסחר וההון, אשר הניבה יתרונות עתק בדמות התייעלות והורדת עלויות לצרכנים. אבל בעולם מסוכן, שוב אין די ביעילות לבדה. עלייתה של סין מציבה מטרות אחרות בקדמת הבמה מבחינת ארה"ב והמערב. באופן מובן, הן מבקשות להגן על הביטחון הלאומי באמצעות הגבלת גישתה של סין לטכנולוגיה פורצת דרך העלולה לחזק את עוצמתה הצבאית, וליצור חלופות לשרשרת האספקה התלויה בסין.
התוצאה היא ריבוי של מכסים, בדיקת השקעות ופיקוח על הייצוא, בהם החל דונלד טראמפ וממשיך ג'ו ביידן. פיזור הסיכון, באמצעות מעבר לייצור במדינות אחרות, אולי יהיה פחות יעיל אבל יחזק את בטחונה של ארה"ב – סבורים בוושינגטון. אבל לטענת אקונומיסט, בפועל הצעדים הללו נותנים לא גמישות ולא ביטחון. שרשרות האספקה הפכו לסבוכות יותר, ומבט מעמיק מעלה שהתלות האמריקנית במוצרים סיניים חיוניים נותרה בעינה. וחמור מכך: המדיניות הזאת מקרבת את בעלות בריתה של ארה"ב דווקא לעבר סין.
כל זה מפתיע, כי במבט ראשון נראה שהמדיניות החדשה היא הצלחה מסחררת. הסחר בין המדינות מצטמצם לטובת הרחבתו בין ארה"ב לבין הודו, מקסיקו ודרום-מזרח אסיה. כך גם ההשקעות: ב-2016 השקיעו חברות סיניות בארה"ב 48 מיליארד דולר; השנה הסכום הצפוי הוא 3.1 מיליארד דולר בלבד. לאחר שני עשורים של הובלה בהשקעות הזרות באסיה, בשנה שעברה היא קיבלה פחות מאשר הודו או וייטנאם.
אבל מבט קצת יותר מעמיק מעלה, כי התלות האמריקנית בסין נותרה ללא שינוי. אולי היא מייצרת יותר במדינות אחרות, אך הייצור הזה תלוי יותר מאשר אי-פעם בתשומות סיניות. אם הייצוא מדרום-מזרח אסיה לארה"ב גדל, הייבוא מסין זינק. כך גם מול מקסיקו: ייבוא חלקי הרכב מסין הוכפל בחמש השנים האחרונות. אפילו בטכנולוגיה המתקדמת, בה מרוכזים מאמציה של ארה"ב להחליש את סין, מתברר שהמדינות שהגדילו בצורה המשמעותית ביותר את חלקן בשוק האמריקני הן המקורבות ביותר לסין.
במקרים הפשוטים ביותר, המוצרים הסיניים נארזים מחדש ונשלחים לארה"ב דרך מדינות שלישיות. במקרים אחרים, כמו של מתכות נדירות, קשה למצוא חלופות לסין. לעיתים קרובות יותר, השוק החופשי מסתגל למצוא את החלופות הזולות ביותר – וסין נותרה כזאת. הכללים האמריקניים החדשים יכולים לשנות את מסלול הסחר האמריקני עם סין, אך לא למחוק כל מלוא השפעתה של סין.
לכן, טוען אקונומיסט, חלק ניכר מן השינוי הוא העמדת פנים – וגרוע יותר, מבחינתו של ביידן, שהוא מעמיק את הקשרים בין סין לבין יצואניות אחרות. אפילו ממשלות המודאגות מהאסרטיביות הגוברת של סין, מעמיקות את קשריהן הכלכליים עם המשק הגדול ביותר באסיה. השותפות הכלכלית האיזורית – הסכם סחר שנחתם בנובמבר אשתקד בין מדינות דרום-מזרח אסיה לבין סין – יוצר סוג של שוק משותף במיוחד לסחורות בהן הסחר משגשג.
מבחינת מדינות עניות רבות, קבלת השקעות סיניות וסחורות במעבר לארה"ב, היא מקור לעבודות ושגשוג. הסתייגותה של ארה"ב מהסכמי סחר חדשים היא אחת הסיבות לכך שהיא נתפסת כשותף בלתי אמין. אם יתבקשו לבחור בין וושינגטון לבין בייג'ינג, לא בטוח שהן יבחרו בראשונה. אם הפקידים האמריקנים לא יבינו את התמונה הכוללת הזאת, עלולים צעדיהם לפעול כחרב פיפיות. נכון לעכשיו, התועלת היא דמיונית והעלויות הן ממשיות. אם הגישה לא תהיה בררנית יותר, "הפחתת הסיכון" עלולה להפוך את העולם למסוכן יותר.
