הים - בן ברית טבעי של ישראל נגד המנהרות

צפון הרצועה מצוי כעת במידה רבה בשליטת ישראל; בדרך הוא הפך לעיי חורבות. קצין בכיר הסביר: "כדי לשבור שיטה, צריך למוטט את עמודי היסוד שלה ואז היא קורסת". המחיר של ההצלחה בשדה הקרב היה גבוה בשדה התעמולה. ישראל טענה, וארה"ב אישרה, שחמאס מתחבא בין אזרחים ואפילו בבתי חולים. אבל ככל שמספר ההרוגים הפלשתינים עלה, רוב העולם נראה לא משוכנע.

השלב הבא יתמקד בדרום הרצועה, לשם ברחו למעלה ממיליון פלשתינים נואשים, וקרוב לוודאי – גם יחיא סינוואר, שלדעת צה"ל מתחבא במנהרות מתחת לעיר הולדתו חאן יונס. כמו בצפון, צה"ל ינסה להפריד בין שדה הקרב לבין האיזורים הבטוחים. אבל אבחנה זו עשויה להיות קשה כמו בצפון, ואזרחים שוב יילכדו בקו האש. ישראל מתכנן ליצור עיר אוהלים גדולה לפליטים באל-מוואסי שעל החוף, מצפון לגבול מצרים, בה יוקמו במהירות גם מתקנים רפואיים.

ישראל חייבת להבין שהסיוע ההומניטרי חיוני לחלוטין להשגת מטרות המלחמה, מדגיש איגנציוס. כמה קצינים בכירים מכירים במציאות זו. "המאמץ ההומניטרי חייב להיות כדור שלג שיביא ידידים מהמפרץ, סעודיה, ירדן, מצרים", אומר קצין ותיק. אבל – ממשיך איגנציוס – לא בטוח שהפוליטיקאים או הציבור הזועם משוכנעים.

במאמץ להילחם טוב בזירת המידע, צה"ל מאמץ טקטיקה שהפעיל ה-CIA בצורה יעילה במהלך המלחמה באוקראינה: לחשוף מידע מודיעיני ולהעמידו לרשות הציבור. צה"ל פרסם שיחות בין פלשתינים המביעים כעס על חמאס, תמונות של בית ספר בסמוך למשגרי טילים ומצבורי נשק שהתגלו מתחת לבתי חולים. בהנחה שכל זה נכון (מתבטא איגנציוס בזהירות יתרה), האם יש הצדקה להפציץ בתי חולים ובתי ספר ולהרוג אזרחים כה רבים?

לצה"ל יש כללים שמטרתם להפחית את הפגיעה באזרחים, אך המפקדים מעניקים משקל גם להגנת חייליהם. כפי שגילתה ארה"ב במלחמותיה נגד אל-קאעידה ודאעש, צריך להתאים את הכללים. בשורה התחתונה, צה"ל אומר שתמיד יש נזק משני במלחמה. אבל כאשר צופים במראות במשך שבועות בטלוויזיה, התחושה שונה.

המפקדים רואים את המלחמה בסדרה של שעונים המתקתקים במהירויות שונות. לצה"ל יש שעון להרס חמאס, הזקוק לכמה חודשים אך ייתכן שיהיה צורך לכוונו מחדש. לחמאס יש שעון הישרדות, שמטרתו להימשך כמה שיותר. לארה"ב ובעלות בריתה המערביות יש שעון של סבלנות שבשבוע שעבר נראה שהיא אזלה. צה"ל יודע שהדרך היחידה בה הוא יכול להאריך את שעונו שלו היא אימוץ טקטיקות אשר יפחיתו את הפגיעה באזרחים ויספקו יותר סיוע הומניטרי. זהו צורך מוסרי – וגם מבצעי.

בשל לוחות הזמנים המתחרים, צה"ל אימץ מה שמפקדיו מכנים "עץ החלטות" של "תוכניות גמישות ומותאמות". אלוף אחד מצטט את זכרונותיו של הגנרל בדימוס ג'ים מאטיס, לשעבר מפקד פיקוד המרכז ושר ההגנה, האומר שוודאות לגבי אופיו של מערכה עלולה להיות טעות קטלנית ושמפקד נבון צריך להכין מגוון של תוכניות; זה מה שצה"ל פיתח.

בקריה גם מתנהל ויכוח נוקב בשאלה מתי תוכל ישראל לשחרר חלק מאנשי המילואים ולאתחל את המשק שנעצר כמעט לחלוטין. רוב הקצינים הבכירים מסכימים שבתוך חודש-חודשיים ניתן יהיה להתחיל בצמצום הכוחות ולהוציא חיילים ממרכזי הערים ברצועה, וליצור יחידות תקיפה קטנות יותר שיתמקדו בעיר עזה ולמשל יחסלו אנשי חמאס שיצוצו מן המנהרות.

כיצד לפתור את בעיית המנהרות? צה"ל החליט שלא לשגר לתוכן חיילים; המשימה מסוכנת מדי אפילו עבור היחידות הייעודיות לכך. במנהרות יש מוקשים ודלתות כבדות המונעים פעילות קלה של רובוטים וכטב"מים. ההפצצות מן האוויר לא רק פוגעות באזרחים, אלא גם אינן פתרון למאות ק"מ של מנהרות מפותלות וסבוכות. האתגר הוא למצוא אותן; מתקפות פתע מכיוונים בלתי צפויים יגרמו לחמאס נזק פיזי ופסיכולוגי. במקום לחפש פתרון קסם, ישראל עשויה להעדיף שורה של נצחונות קטנים, מעריך איגנציוס.

השכל הישר אומר כיצד יכולה ישראל להגיע למערכת המנהרות; חפירה תת-קרקעית היא תחום הנדסי מתקדם מאוד. קציני צה"ל לא אומרים אלו מן הטכניקות הקיימות – למשל לקידוחי נפט או רכבות תחתיות – ינוצלו לצרכים צבאיים. גלנט מוכן לומר רק ש"אנחנו צריכים פתרון תעשייתי". וישנו גם ההיבט הגאוגרפי של חוף הים: המים הם כוח אדיר ומנהרות חשופות לסכנת שטפונות, ואין ספק שצה"ל חושב על כך.

נשק אחרון שבידי ישראל הוא התיעוד הוויזואלי של 7 באוקטובר – הסרטון בן 45 הדקות שהפיק דובר צה"ל ממצלמות הגוף של מחבלי חמאס. איגנציוס צפה בו ואומר שמה שנחרת בזכרונו לא היה המחזות המבעיתים של הגופות המושחתות, אלא ילדה כורעת על הרצפה וחוזרת שוב ושוב כמו בקינה: "למה, למה, למה, למה?" קצין בכיר מאוד אומר: "אי-אפשר לישון אחרי שרואים את זה". מנהיגיה של ישראל רוצים שגם אחרים לא ישנו.

ביום האחרון של ביקורו בישראל, נפגש איגנציוס עם חלוץ ההיי-טק אייל ולדמן, שבתו ובן-זוגה נרצחו בפסטיבל בקיבוץ רעים. חברת מלאנוקס, אותה הקים, ידועה בכך שהיא מעסיקה פלשתינים – 100 ביו"ש ו-20 ברצועה – וניתן היה לחשוב שכעת ישנה את דעתו. ההפך הוא הנכון. ולדמן אומר שהפלשתינים ממשיכים לעבוד עבור החברה, הנמצאת כעת בבעלות אמריקנית, ושהוא משוחח פעם בשבוע עם ידידים ערבים על דאגות משותפות. "אנחנו צריכים להפסיק להרוג זה את זה. זה יקח זמן", אבל ולדמן בטוח שזה יקרה.