בית המשפט העליון של ארה"ב בלם סופית (4.3.24) את האפשרות שמדינות שונות יפסלו את דונלד טראמפ מהתמודדות לנשיאות, בהתבסס על תיקון 14 לחוקה המונע משרה ציבורית ממי שהיה מעורב בהתקוממות נגד ארה"ב ובכך הפר את שבועת האמונים שלו כלפיה. וושינגטון פוסט מצביע על ארבע נקודות מרכזיות בפסק הדין.
המדינות אינן יכולות להחליט; הקונגרס חייב לפעול
פסק הדין קובע, שהסמכות לפסול מועמד לנשיאות מסורה לקונגרס ולא לכל מדינה בנפרד. הדבר נובע הן מלשון התיקון והן מהחשש שמסירת הסמכות למדינות תוביל לגל של פסיקות מנוגדות בזמנים מנוגדים, הסבירו תשעת השופטים.
חמישה מביניהם הלכו עוד צעד קדימה וקבעו, שתיקון 14 אינו מופעל אוטומטית, אלא שהקונגרס צריך לאכוף אותו בצורה פעילה. סעיף 3 בתיקון הוא הפוסל את מי שהיו מעורבים בהתקוממות, ואילו סעיף 5 אומר שהסמכות לאכיפתו נתונה בידי הקונגרס. לצד זאת נקבע, כי המדינות יכולות לפסול מועמד למשרה מדינתית בהתבסס על התיקון.
אין דיון עובדתי במעשיו של טראמפ
עד כמה פסק הדין מבהיר האם מעשיו של טראמפ לפני 6 בינואר ובמהלכו היו בגדר "התקוממות"? התשובה: אפס. בית המשפט כלל לא עסק בנושא. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בקולורדו פסקו שמעשיו היו התקוממות, וכך גם קבעו שופט באילינוי ומזכיר המדינה של מיין. בית המשפט העליון מבסס את פסק דינו אך ורק על ניתוח חוקתי.
ארבע שופטות אמרו שבית המשפט הלך רחוק מדי
פסק דין הוא דבר אחד; היקפו הוא דבר אחר, מזכיר הפוסט. חמישה שופטים – הנשיא ג'ון רוברטס והשופטים קלרנס תומס, סמואל אליטו, ניל גורסץ' וברט קוואנו (כולם מהאגף השמרני) קבעו, כי סמכות אכיפת התיקון ה-14 נתונה בידי הקונגרס. ארבע שופטות – אלנה קגן, סוניה סוטומאיור, קטנג'י ג'קסון-בראון (האגף הליברלי) ואיימי קוני-בארט – אומרות שלא היה צריך להגיע עד לשם. שלוש הראשונות כתבו זאת במלוא העוצמה, והרביעית – בצורה מתונה יותר.
שלוש השופטות הליברליות הסכימו, שפסק הדין בקולורדו עלול לגרום תוהו ובוהו, אך חלקו על הקביעה לפיה האכיפה בידי הקונגרס היא קריטית לתיקון ה-14. לדעתן, הרוב למעשה מבחין בין טראמפ ופורעי 6 בינואר לבין מתקוממים אחרים, בכך שהוא מונע מראש את האפשרות שייפסלו ממשרות פדרליות. הן הסתמכו דווקא על רוברטס, בפסק הדין שביטל את ההגנה החוקתית להפלות: שם סבר הנשיא, שניתן להסתפק בפסיקה נקודתית ולא צריך להגיע לפסיקה רוחבית. לשיטתן, כך היה צריך לפעול גם כאן.
חוות דעתה של קוני-בארט הייתה קצרה בהרבה. היא לא הצטרפה לדעת הרוב בקביעה שאכיפת הקונגרס חיונית, ובכך למעשה הסכימה שמדינות אינן יכולות לפסול מועמדים פדרליים – אך לא אימצה את התפיסה שרק הקונגרס יכול. קוני-בארט כן הסתייגה מהנימה של שלוש חברותיה: "אין זה הזמן להעצים חילוקי דעות עם עמדות קשוחות". הפוסט מציין, שחוות דעתן של הארבע אינן מוגדות כ"דעת מיעוט" אלא כהערות, מה שמלמד על המאמץ שעשו השופטים להכריע פה אחד, גם אם לא הסכימו בכל ההיבטים.
מה הלאה
העובדה שהשופטים רצו לשמר לכל הפחות מראית עין של אחידות דעים היא חשובה. הם יפסקו בנושאים מכריעים נוספים הקשורים לטראמפ ומכירים בחשיבות שלפחות ייראה כאילו שהם מדברים בקול אחד. אבל המחיר הוא שבמובן מסוים הסוגיה נותרה ללא מענה. העובדה שלא קבעו ממצאים עובדתיים, מותירה מקום לפרשנות. למשל: מה יקרה אם טראמפ ינצח, אבל הדמוקרטים ישלטו בשני בתי הקונגרס ויבקשו לפסול אותו על בסיס תיקון 14?
הפסיקה לפיה התיקון אינו מופעל אוטומטית אלא מחייב פעולה מצד הקונגרס, סותרת פסיקה קודמת לגבי תיקונים אחרים מהעידן שלאחר מלחמת האזרחים. כך למשל התיקון ה-15, האוסר אפליה גזעית בזכות לבחור. בשנת 1966 פסק בית המשפט העליון, כי תיקון זה מופעל מעצמו – למרות שגם בו נאמר שלקונגרס יש סמכות לאכוף אותו בחקיקה מתאימה. אפילו לגבי התיקון ה-14 נקבע ב-1883, שהוא מופעל מעצמו ללא חקיקה נוספת, כל עוד הוא מתאים לנסיבות. לדעת השופטות הליברליות, הפסיקה הנוכחית "יוצרת חוק מיוחד לפסילה בשל התקוממות".
