- פרופ' קאס סונשטיין מאוניברסיטת הרווארד כתב יחד עם דניאל כהנמן ואוליבר סיבוני את הספר "Noise". המאמר שעיקריו מובאים כאן פורסם בניו-יורק טיימס.
האמונה המאוד-אמריקנית לפיה כסף קונה עושר היא בערך נכונה לגבי 85% מבני האדם. אנו יודעים זאת הודות לחתן פרס נובל בכלכלה, דניאל כהנמן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר והתעקש על החשיבות של עבודה עם מי שאיננו מסכימים עימו.
כהנמן ידוע במיוחד במחקריו על שיקול הדעת האנושי ועל הליכי קבלת ההחלטות, ועל האופן בו בני אדם סוטים מהרציונליות הטהורה. יש לזכור אותו גם כדוגמה חיה לפילוסופיה שמעולם לא הייתה רלוונטית יותר: התלהבותו לשתף פעולה עם יריביו האינטלקטואליים. הוא ממש נהנה לגלות את האמת עם אחרים, אפילו אם לעיתים מצא שהוא טועה.
בשנת 2010 פרסמו כהנמן ואנגוס דיטון (גם הוא זוכה פרס נובל) מחקר בעל השפעה רבה, אשר מצא, כי בעלי הכנסות גבוהות יותר גם מאושרים יותר – אבל רק עד נקודה מסוימת. מעל 90,000 דולר בשנה, האושר לא עלה גם אם ההכנסה עלתה. לאחר 11 שנים מצא מתיו קילינגסוורת' בדיוק את ההפך: בעלי הכנסות גבוהות מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר.
מה עכשיו? ניתן לדמיין היה חילופי דברים זועמים בין החוקרים. אבל כהנמן ראה התנהגות כזו בשלילה וכינה אותה "מדע זועם" מהסוג שאפשר למצוא במשפחות ובמיוחד בפוליטיקה. הוא העדיף "שת"פ עימותי": כאשר אנשים שאינם מסכימים בוחנים יחדיו רעיון, יש להם יעד משותף. הם אינם מנסים לנצח אלא לברר מהי האמת. הם אפילו עשויים להתיידד.
ברוח זו, ביקש כהנמן – בקרוב לגיל 90 – את שיתוף הפעולה של קילינגסוורת', בעזרתה של ידידה משותפת, הפסיכולוגית ברברה מלרס. המשימה הייתה לבחון היטב את הנתונים של קילינגסוורת' כדי לראות האם ניתח אותם כהלכה, ולהבין מה – אם בכלל – פספסו כהנמן ודיטון. מסקנתם הייתה פשוטה: קילינגסוורת' לא שם לב ל-15% שהיו הכי פחות מאושרים. אצל אלו, רמת האושר יחד עם ההכנסה עד שזו מגיעה ל-100,000 דולר; משם היא מפסיקה לעלות. אצל רובנו, האושר ממשיך לעלות גם מעבר לרף זה. שני הצדדים צדקו חלקית וטעו חלקית. עבודתם המשותפת הראתה שהסיפור האמיתי מעניין יותר ומורכב יותר מכפי שמצאו בנפרד.
כהנמן היה מעורב בכמה "שת"פים עימותיים". הראשון היה עם אשתו, הפסיכולוגית אן טרייסמן. המחלוקת ביניהם מעולם לא נפתרה; כל אחד יכול היה להסביר את תוצאות מחקריהם. כהנמן אמר, כ"מכנה משותף בכל הפעם בהם אני הייתי מעורב, הוא שיריבים מסיימים ביחסים טובים יותר מאלה שבהם החלו". מטרתו הייתה לעודד מדע טוב יותר ולחזק את ההיבטים הטובים יותר של טבענו.
בחיים האקדמיים יש ל"שת"פ עימותי" ערך רב. קל לדמיין שיתוף פעולה שכזה במטרה לראות האם יש פתרונות טובים יותר לזיהום האוויר, להשלכות העלייה בשכר המינימום, לנזקי שינויי האקלים או לתוצאות עונש המוות. אפשר להבין את הרעיון גם בצורה רחבה יותר. החוקה האמריקנית היא ניסיון ליצור תנאים ל"שת"פ עימותי": מטרתה הייתה ליצור רפובליקה בה אין הומוגניות, אלא התנגשות מתמדת של דעות, המעודדות דיונים ומגבילות את כוחו של הרוב.
מדע זועם, על-פי הגדרתו של כהנמן, דומה לדמוקרטיה זועמת: "עולם מגעיל של ביקורת, תגובות ותשובות חוזרות" ש"מטרתם להביך". זה נכון במיוחד, כמובן, בקמפיינים שכל מטרתם היא לנצח. ועדיין, הרעיון של שת"פ עימותי מעולם לא היה חשוב יותר. בתוך ארגונים מכל הסוגים, יש להשקיע מאמץ מתמיד בהורדת הלהבות באמצעות בידוד נקודות המחלוקת וקביעת מבחנים למציאת האמת. השאלה כיצד ליישב חילוקי דעות נוטה להפוך אויבים, המתמקדים בניצחון והפסד, לעמיתים המתמקדים באמת. כרגיל, כהנמן צדק. כדאי לנו להשתמש בזה הרבה יותר.
