את עקיבא רזניק בן ה-80 פגשתי במוזאון האופניים של אלי סמוכה בגבעתיים כשהוא צופה ומרותק כולו למסך הטלוויזיה בו הוקרן מרוץ האופניים "טור דה פרנס", שהתקיים באחרונה במשך 19 ימים ובו השתתפו כ-150 רוכבים. הזוכה, מסביר לי עקיבא, מקבל מיליון אירו ומתחלק עם קבוצתו. בכל קבוצה שישה רוכבים מארצות שונות.

"אני למשל, הוא אומר, לא יכולתי להביא ספורטאים שיוכלו להתמודד בתחרות זו בגלל חוסר הריכוז של הרוכבים". והוא מוסיף: "התקשורת היום הרבה יותר טובה מאשר הייתה בזמנו. הילד למשל רואה "טור דה פרנס" ויש לו גם אינטרנט וזה מעודד אותו להיכנס לספורט הרכיבה ולהתלהב. זה מה שלא היה אז בטלוויזיה הישראלית. לא התייחסו לספורט זה והציגו בה רק כדורגל, כדורסל ושחיה"...

עם זאת טוען רזניק: "את ספורט הרכיבה בארץ מנהלים אנשים שאינם מאמנים מוסמכים או אלופי ישראל בעבר. יש כמה רוכבים שפרשו ואם היו מכניסים אותם להנהלת האיגוד, הרוכבים יכלו לסייע רבות.

הפוליטיקאים היושבים באיגוד חוששים מאנשים מקצועיים. ברוסיה למשל, כל האנשים הממלאים תפקידים באיגוד ספורט, סיימו אוניברסיטאות והם בעלי מקצוע היודעים מה לפניהם ולא יכולים למכור להם "לוקשים"...

עקיבא רזניק הינו המאמן הלאומי המיתולוגי של ישראל מטעם ועדת האופניים שליד ההתאחדות לספורט בישראל מאז 1973 ועד 1991. לפני כ-25 שנים עזב את ישראל, לאחר שהצרו את צעדיו, ובשנים האחרונות הוא מתגורר בטורונטו שבקנדה. עתה, הגיע לחופשה קצרה. במהלך שהותו כאן נפגש עם 50 רוכבי אופניים חניכיו בעבר, והשתתף איתם במסיבות משותפות.

בנוסף, הוא נפגש עם השולט באיגוד האופניים בישראל נני מעוז ושטח בפניו את השגותיו למה שמתחולל בענף זה בימים אלה בישראל בהשוואה לארצות אחרות, מתוך מה שראה ומניסיונו הרב, והציע דרכים לשיפור. בין היתר הציע את עצמו, כבעל השכלה גבוהה בתחום, לאמן בישראל את הנוער וכן לקיים קורס מאמנים ולהדריך בו. עד היום לא זכה לתגובה כלשהי...

עקיבא רזניק נולד באודסה להוריו, אשר וחנה המתגוררים בבית בן 15 חדרים ולצידו מחסנים בחצר, בסרביה, בחלקה של רומניה, והם בעלי אמצעים כספיים רבים. האב אשר, עוסק ביצוא ביצים ועוף לגרמניה, אנגליה וצרפת. כשהרוסים כובשים את האזור, נלקח מדי הוריו הבית והעסק והם נותרים חסרי כל.

האם חנה הייתה עקרת בית שגידלה שלושה ילדים (אחותו ריטה, התגוררה בנתניה ונפטרה לפני כ-10 שנים ואחיו הבכור נפל במלחמה עם הגרמנים בבלה רוס, בהיותו בצבא הסובייטי). האב נשלח לסיביר, והאם וילדיה נשלחו לאוזבקיסטן.

"באוזבקיסטן לא היה לנו איפה לישון ומה לאכול ואם אתה רעב, אז אין לך חלום... אבי היה ציוני והחדיר בנו את האהבה לארץ ישראל, אומר לי עקיבא ומוסיף: נפגענו מהקומוניסטים כשהייתי בן שבע וזאת בגלל שהיינו עשירים והחלום שלי מגיל 16 היה להגיע לארץ. 'השלטון הקומוניסטי לא יחזיק הרבה זמן' אמר לי אבי, 'אפשר לשקר את כל העולם חצי מהזמן, אבל אי-אפשר לשקר את כל העולם כל הזמן'".

עקיבא לומד תחת השלטון הסובייטי באוקריינה באוניברסיטה לחינוך גופני בלבוב, שבה הכינו את התלמידים להיות מורים, מאמנים ופיזיוטרפיסטים. בתום לימודיו, הוא מתגייס למשך שנתיים לצבא הסובייטי, מצטיין כצלף בירי ומכהן בדרגת קפטן כמפקד על 300 חיילים.

בתום שירותו הצבאי הוא עובד 10 שנים כמאמן של מרוצי אופניים בלבוב. ב-1967 נישא עקיבא לרעייתו וורה ולזוג שתי בנות ובן ונכד אחד.

"השלטון הסובייטי, מציין היום עקיבא, אישר להוריי לעלות לישראל ב-1970 ואחרי שנתיים קיבלתי הזמנה מההורים וניתנה גם לי אשרת יציאה לעליה לארץ בגיל 40, כי הייתי ביחסים טובים עם המשטר הסובייטי.

משפחתנו הייתה בין ראשוני העולים שהגיעו מברית המועצות לישראל בשנות ה-70 של המאה הקודמת. כבעל השכלה גבוהה יכולתי לבחור לגור בירושלים, תל אביב או נתניה. אחותי עודדה אותי לבוא ולגור בנתניה אבל לי היו רעיונות אחרים: רציתי לגור היכן שיש עליות על-מנת שאוכל לפתח ספורטאים רוכבי אופניים. אם אין עליות, רוכבי אופניים אינם מסוגלים להגיע למרוצי אופניים בינלאומיים. אנשי הסוכנות פרשו לפניי מפה וציינו בפניי שנצרת עילית, עיר פיתוח, היא זו שתתאים לי. וכך היה.

השפה העברית הייתה זרה עבורי, כי דיברתי רק גרמנית, אוקראינית ורוסית – למדתי באולפן, עברתי קורס של מורים והתחלתי לעבוד בתיכון בן-גוריון בעפולה במשך כ-14 שנים כמורה לחינוך גופני, ובשעות אחר-הצהריים שימשתי כמאמן רכיבה על אופניים".

"מרוץ האופניים הינו מקצוע אכזרי. כל הזמן מתקיפים אותך בקצב מהירות ואתה צריך להתאמץ עם הרגליים, לתפוס את היריב ולהתקיפו ובאימונים ובתחרויות יש גם נפגעים", מציין רזניק ומוסיף: "רוכב האופניים צריך להיות מוכשר, בעל רצון עז, להתאמן ולסבול בתחרויות ואם זה קשה בעבורו – לעשות המון תרגילי גמישות, מה גם שהוא זקוק למאמן מקצועי שיקדם אותו במהירות כפולה להגיע לתוצאות ולהישגים גבוהים.

בתחילה, האימונים נערכו בעליות של הכרמל ושל נצרת עילית. אימנתי רוכבים מגיל 12 וקידמתי אותם. כ-250 רוכבים אימנתי במהלך חיי. בעקבות הידע ההשכלתי שרכשתי, ידעתי לאבחן מי מתאים להיות רוכב ומי לא וזאת לפי לחץ הדם ודופק הלב לפני מאמץ, בזמן מאמץ ואחרי מאמץ. בגיל 15 אפשר לפתח אצל הרוכב מהירות אישית. מי שמתחיל מאוחר יותר הקידום שלו איטי יותר. מגיל 15-18 אפשר להוציא מהרוכב "טיל בליסטי".

"ב-1980 יצאתי עם נבחרת ישראל בה נטלו חלק ארבעה רוכבים ישראלים: יהודה גרשוני, אבי ברדוגו, יעקב חנינה ויואל דוידי, למרוץ בינלאומי בגרמניה, שכלל שישה קטעים, בו השתתפו 66 רוכבים מכל מחוזות גרמניה ועוד 50 רוכבים ממדינות אחרות.

יהודה גרשוני, מספר היום עקיבא, בסיומו של מרוץ זה הגיע למקום השביעי ואבי ברדוגו למקום ה-14, כשבסיכום הכללי אף גרמני לא נכלל בין עשרת הראשונים".

יהודה גרשוני מתגורר היום בשוויץ הפך לאיש היי-טק ועובד לפרנסתו בחברות לייצור מכשירי רפואה. נוכח הישגיו המקצועיים הוא נרכש על-ידי קבוצת מקצועני הרוכבים סקיל ויחד עם ג'ון קלי מאירלנד מתחרה עד היום בגיל 58 בכל מרוץ.

"במהלך 22 השנים שגרתי בנצרת עילית, נוכחתי לדעת שבמסגרת האימונים של ספורטאים ברוסיה שאימנתי אותם 10 שנים - הגעתי שם להישגים ספורטיביים הגבוהים חמש פעמים יותר מאשר הגעתי ב-10 שנים בישראל. בכל זאת החלטתי לחנך רוכבי אופנים לרמה בינלאומית כמו את עמוס גרי, אבי ברדוגו, יעקב חנינה, יהודה גרשוני, אביב טולדנו ואחרים. מה שהפריע לי, טוען רזניק, שהספורטאים לא היו מסוגלים להתרכז בגלל הפעילות בצופים, מפגשים עם חברות ובילוי במסיבות והשרות הצבאי.

הדברים הללו תפסו את כל עולמם. אחרי 20 שנים אמרתי לעצמי: די, אינני יכול יותר. אינני יכול לעבוד על ריק כשאין מספיק תוצאות גבוהות. ביקשתי מההתאחדות לספורט וממרכז הפועל לתת לי מאמן עוזר לפעמיים בשבוע לתקופה מסוימת, שיסייע לי לפתח אצל הרוכב מהירות אישית ברמה גבוהה, עוזר מאמן יכול היה לשמור טוב יותר על בטיחות הרוכבים המתאמנים ובכך לצמצם תאונות עם הרוכבים.

בהתאחדות לספורט נאמר לי: 'אין לנו כסף גם להחזיק אותך' אילו היה לי עוזר מאמן יכולתי להביא את הספורטאים לרמה גבוהה יותר".

"המאמנים צריכים להימצא בוועדה המקצועית ולא הפונקציונרים שהם מקובלים על נני מעוז השולט באיגוד, מאמן לאומי חייב להיות בעל השכלה מתאימה ולא איזה מדריך שרכב חמש-שש שנים על אופניים...

בחום השורר בארץ ועם היום הקצר שחוזרים מהעבודה או מלימודים בערב – אין הרבה זמן להתאמן. חייבים לרכז את הרוכבים במחנה אימונים בחו"ל, שאם לא כן, קשה להחזיק רמה ספורטיבית מקצועית גבוהה. באוקרינה למשל, היום אפשר לקיים מחנה אימונים ב-10 דולר עבור רוכב. באירופה המערבית צריך להשקיע 80-70 דולר לרוכב. בזמני התקציב של וועדת האופניים היה מיועד בעיקרו לנסיעה לחו"ל ולשהייה שם עבור הספורטאים.

אצל יו"ר הוועדה (לאיגוד קראו אז ועדת האופניים והיא הייתה חלק מגוף שנקרא ה"התאחדות לספורט בישראל") עבדה פקידה אחת פעמיים בשבוע לחצי יום וכיום באיגוד, יש עובדים רבים והתקציב של שישה מיליון שקלים לא מחולק לדעתי נכון.

בישראל, מציין עקיבא, נערכים כ-5% מכמות המרוצים הנערכים בבלגיה ובהולנד, בחו"ל הנסיעות לתחרויות בינלאומיות והשהיה של הרוכבים ממומנים על-ידי המדינה ולא גובים דמי הרשמה מרוכבים המשתתפים בתחרות. שם גם מעניקים פרסי כסף לראשונים בכל מרוץ ואילו בארץ גובים 140-120 שקלים מכל רוכב... חלק מהרוכבים משתתפים בהוצאות הנסיעה לחו"ל וגם חלקם מממן את השהייה בחו"ל".

בהתייחסו לאליפות ישראל ברכיבה על אופנים שהתקיימה באחרונה בגבול הצפון ובה הוא נכח, אומר עקיבא שהמסלול היה מצוין. תכנון הזינוקים היה שגוי, "הם נתנו זינוקים לקטגוריות שונות במרווחי זמן שגויים ללא התחשבות במהירות המשתתפים כולל הנשים וכל הקבוצות התערבבו זו בזו "בקיצור, "סלט אחד גדול".

בטורונטו זוכה עקיבא לפנסיה ולדירה מסובסדת בסכום של 500 דולר בלבד. את זמנו הפנוי הוא מעביר בדייג באגם אונטריו, בהליכה למוזאונים ולספריות.