לכבוד
מר ראובן ריבלין
יו"ר הכנסת
לכבוד
ח"כ רוני בר-און
יו"ר ועדת הכנסת
א.נ.,
הנדון: הסרת חסינותי
בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כנגדי כתב אישום, הריני להודיעכם כי החלטתי לבקש ביוזמתי את הסרת חסינותי, כפי שהצהרתי כבר בעבר כי אעשה.
את מלוא טיעוני אשמיע בבית המשפט, וכאן ברשותכם אדגיש מספר נקודות מרכזיות.
בספטמבר 1999 נתקיימו הפריימריז בליכוד בהם התמודד אבי, מר אריאל שרון, על ראשות הליכוד ואני ניהלתי את הקמפיין שלו באותם פריימריז.
באותה עת, כמו גם היום, חלו על-פי חוק המפלגות מגבלות על גובה ההוצאה המותרת במערכת הבחירות.
כידוע, מערכת בחירות כמו פריימריז, המתייחסת לקהל בוחרים של מאות אלפים, מחייבת הוצאה כספית עצומה. הסכומים שהותרו להוצאה בחוק המפלגות, התעלמו לחלוטין מן המציאות והם אבסורדיים ממש.
המגבלות נקבעו על-ידי הכנסת בשנת 1993, במקביל לחקיקת חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, וזאת מבלי לערוך כל בדיקה מהו תקציב ריאלי, ומבלי לבדוק עלויות הנדרשות בעידן המודרני לניהול מערכת בחירות לציבור של מאות אלפי אנשים.
הסכומים שנקבעו לא אפשרו למועמד לנהל קמפיין סביר תוך שמירה על הוראות החוק.
הסכום של כ-830 אלף ש"ח, שהיה מותר כהוצאה בשנת 1999, לא הספיק אלא לשליחת שניים או שלושה מכתבים לכל בעל זכות בחירה ותו-לא.
סכום ההוצאה הסביר לדעת מומחים, כדי לנהל מערכת בחירות כזו, היה בערך פי עשרה מן הסכום שנקבע בחוק. זאת מאחר ובמערכת בחירות ראויה צריך תקציב לפרסום מודעות בעיתונים ושלטי חוצות, לקיים מערך טלפוני לשם השפעה על בעלי זכות הבחירה, תקציב לכינוסים, תקציב לארגון יום הבחירות, להסעות וכו' וכו'. בלי כל אלה אין ניהול אפקטיבי של מערכת בחירות לראשות מפלגה.
היתה זו אפוא תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.
בעולם ככלל, לא מקובל להגביל סכומים המותרים להוצאה במערכת בחירות, בודאי במצב שבו לא ניתן מימון על-ידי המדינה, ומכל מקום אין רואים בהפרת המגבלות עבירה פלילית.
יש לציין כי בית המשפט העליון בארה"ב קבע בשנת 1976, בפסק דין עקרוני, כי הגבלת הסכום המותר להוצאה הינה בלתי חוקתית, משום שהיא פוגעת ביכולת להתמודד בעידן שבו היקף ההוצאות ההכרחי הוא גדול מאוד.
כאשר נדון החוק בועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לקראת חקיקתו, נאמר במפורש על-ידי חברי כנסת שהשתתפו בדיון, כי מדובר בעניין חדשני שאין לגביו כל ניסיון עבר, וכי חייבים לקיים בדיקה מחודשת לגביו תוך זמן סביר.
מכל מקום, בהוראות העונשיות באותו חוק נקבעו עונשי קנס בלבד למי שמפר את החוק, ואני מניח שהדבר נבע בין היתר, מתוך הבנה של הבעייתיות הכרוכה בחוק זה ושל חוסר הניסיון שעל רקעו נחקק.
בינתיים, חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה בוטל ועבר מן העולם, ואילו החוק הנדון לא בוטל והמגבלות שנקבעו בו ב- 1993 לא עודכנו ולא נבדקו מחדש משך 12 שנים (למעט הצמדת הסכומים למדד).
מגבלות החוק נשארו אפוא עד היום בגדר תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, ולא סביר שאכן עמד בה בפועל.
אני מניח כי מן הסיבות האמורות לעיל, חוק זה גם לא נאכף מעולם, ואני הוא היחיד והראשון שעומד לדין על הפרת הוראותיו.
אכן, בנהלי את קמפיין הבחירות של אבי ב- 1999 לא עמדתי במגבלות הסכומים שבחוק המפלגות, ועל כך אני נותן את הדין. את מלוא טענותי אביא בפני בית המשפט שידון אותי.
וביחס לעתיד, אף שהדבר לא יחול לגבי, אני סבור כי ראוי היום שהכנסת תתאים את הוראות חוק המפלגות בעניין ניהול פריימריז למציאות, כדי שלפחות בעתיד לא תהא זו תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.
הריני מבקש אפוא להסיר את חסינותי כחבר כנסת.
בברכה,
חבר הכנסת
עמרי שרון
